- אנה הארט, בעלת טור בדיילי טלגרף, סיפרה כיצד היא מנסה להיגמל מהטלפון הנייד שלה. הטור נכתב בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריו.
לפני כמה שבועות מצאתי את עצמי מחפשת בפאניקה את האייפון שלי: העפתי כריות, נברתי באלימות בערימות של ניירות, לחץ הדם שלי הלך ועלה. הקול הפנימי שלי צווח: "הצילו, אני לא יכולה למצוא את המכשיר שגורם לי פיזית לעצבנות, מקצועית לחוסר סיפוק ונפשית לחסרת קשר. מה אעשה בלעדיו?".
בשבוע שעבר נתן סיימון קאוול, מנחה "
כוכב נולד" האמריקני, את התשובה: אלו הם חיים הרבה יותר מאושרים ובריאים. הוא סיפר שמזה עשרה חודשים לא השתמש בטלפון שלו, וכתוצאה מכך הוא הרבה יותר מודע לאנשים שסביבו והרבה יותר מרוכז; "זה היה טוב לבריאותי הנפשית", הוסיף. זהו צעד נועד שאולי רק כוכבי מוזיקה מיליונרים שלרשותם עומד צוות של יחצ"נים יכולים להרשות לעצמם. אבל גילוייו של קאוול באו במקביל לאזהרות של רופאים מפני שימוש היתר בסמארטפונים וההתמכרות לדיגיטל.
כולנו יודעים שהרגלים כמו "נבדוק את המדיה החברתית פעם אחרונה הלילה" וחיטוט בטלפון במקביל לצפייה בנטפליקס אינם בריאים, אבל כמעט כולנו עושים את זה. אני יודעת מכלי ראשון כמה קשה להיגמל מההרגלים הדיגיטליים. אני מתגאה בכך שביחס לדור המילניום, ההרגלים הדיגיטליים שלי מתונים: אני מעבירה את הטלפון למצב טיסה בלילות ובחופשות, אני נכנסת למדיה החברתית רק פעם ביום. הייתי בטוחה שאני השולטת במכשירים שלי ושאני מראה לטכנולוגיה מי הבוס.
טעיתי. בחודש פברואר פרסמתי את ספרי הראשון, וזה כלל שישה שבועות של מסע קידום מכירות במדיה החברתית שלי. לכאורה זה היה בחינם, אבל עד מהרה הבנתי שאני משלמת בבריאותי הנפשית. ההשפעה על רמת הלחץ שלי הייתה כמעט מידיית ומדהימה בעוצמתה. בתוך שבוע גיליתי שאימנתי את עצמי להאזין לצליל של הודעות ווטסאפ, בפייסבוק ובדוא"ל ושאני מרגישה חובה לבדוק אותן מיד. כמו זומבי, הגלישה באינסטגראם ובפייסבוק ובג'ימייל ובטוויטר ובווטסאפ הייתה הדבר האחרון שעשיתי מדי לילה והדבר הראשון שעשיתי מדי בוקר, שניות אחדות אחרי שהתעוררתי.
עד מהרה גיליתי, שאני לא יכולה להתרכז בפניהם של חברי שישבו מולי כאשר שתינו קפה. אם לא בדקתי את הטלפון יותר מכמה דקות, נכנסתי לפאניקה: מה אם החמצתי משהו? הרגשתי שהתפוקה והיצירתיות שלי צונחות, מוזיקה לא נשמעה ברורה ומשפיעה, לאוכל לא היה אותו טעם. לאחר מכן באו סימנים שזיהיתי כתחילתו של דיכאון, וידעתי שעלי להאשים את התמכרותי לדיגיטל. בתוך שבועות אחדים הפכתי את עצמי לשפחה של המכשירים שלי.
העיתונאית קתרין פרייס חקרה במשך 18 חודשים את ההרגלים, ההתמכרות ושינויי ההתנהגות הכרוכים בהתמכרות לטלפון, ופיתחה שיטה ליצירת מערכת יחסים בריאה עם המכשירים הדיגיטליים שלה. אחת הנקודות המרכזיות שלה: התמכרות לטלפון אינה באשמתנו. המכשירים פותחו בכוונה תחילה כדי שיהיו ממכרים, כדי ליצור תחושת פחד מפני פספוס וכדי לפרוט על נימי החשש שלנו מפני פגיעה במעמדנו.
בפעם הראשונה, גם חברות טכנולוגיה מתחילות להודות בכך. אפל צפויה לחשוף כלי אשר יאפשר לנהל טוב יותר את הזמן המבוזבז במכשיר, וגוגל כאשר חשפה שורה של מכשירים דומים לאחר שהודתה ש-70% ממשתמשיה מודאגים מהתופעה. רק מעטים מאיתנו יכולים להעביר את הטלפון לידיו של עוזר, אבל כולנו יכולים להציב לעצמנו גבולות.
בשבוע שעבר השארתי את הטלפון מתחת למיטה כאשר יצאתי לשלושה ימי טיול בשבדיה. כן, זה הצריך התארגנות – כולל הדפסת כרטיסי עלייה למטוס במקום שמירתם באפליקציה, הסתמכות על מפה במקום על ניווט בגוגל, ובקשת מידע על מסעדות במקום בדיקה ב-Tripadvisor. אבל הניתוק הפך סוף שבוע בודד למרענן כמו שבועיים בספא. ומה שיותר חשוב: למדתי מזה וכאשר אני משאירה את הטלפון בבית בכל הזדמנות – גם אם זה רק ליציאה לילית של כמה שעות או הליכה ביום ראשון אחרי הצהריים. לאט-לאט אני מרגישה שדעתי חוזרת להיות שלי, החושים שלי שבים ונעלמת מחיצת הזכוכית ביני לבין העולם. רק כאשר אתה מתרחק מהמסך, אתה יכול באמת לשוב ולראות.
