המאבק נגד דאעש עבר לזירה חדשה, זירה בה לאורך ההיסטוריה ארה"ב נכשלה שוב ושוב: לא עוד צמצום ממדיה של המדינה האיסלאמית, שכמעט ונעלמה, אלא שיקום קהילות שחרבו – כותבים מומחי קבוצת סופאן לייעוץ ביטחוני.
בינואר 2017 הפציצו שני מטוסי B-2 (חמקנים) קבוצה של 100 לוחמי דאעש באזור נידח בלוב. כל מטוס כזה, שנבנה במקור למקרה של מלחמה גרעינית, עולה 2.1 מיליארד דולר – כה יקר, עד שהפנטגון הזמין 21 בלבד לפני שסגר את הפרויקט. המשמעות היא, שארה"ב הפעילה טכנולוגיה בשווי של 4.2 מיליארד דולר – לא כולל פצצות, דלק, תחזוקה וטייסים – נגד קבוצה של לוחמים שישנו במדבר ללא הגנת נ"מ. לשם השוואה: תקציב הסיוע של ארה"ב לצרכים הומניטריים בלוב עמד אשתקד על 28 מיליון דולר.
ההפצצה הזאת הייתה הצלחה טקטית, שכן כל אנשי דאעש נהרגו, אבל היא חשפה את הבעיות ארוכות הטווח במלחמתה של ארה"ב בטרור, טוענת סופאן. הדגש על גישה צבאית מובן רק במקרה של התרחיש הגרוע ביותר, כאשר קבוצת טרור מתעצמת מעבר ליכולתן של הממשלה והמשטרה המקומיות להתמודד איתה, ואין מנוס מלוחמה בקנה מידה מלא. בפועל, חוסר היכולת של הממשלה והמשטרה הוא שיוצר לרוב את הרקע לעצם עלייתה של קבוצת הטרור. המחיר של כניסה מוקדמת עם סיוע ממוקד מטרה הוא נמוך בהרבה, והיא יכולה להיות הרבה יותר אפקטיבית מאשר תגובה צבאית אותה ניתן למנוע.
המלחמה נגד דאעש – בעירק, בסוריה, בלוב ובמקומות אחרים – מסתיימת רק במובן של המעורבות הצבאית המסיבית. המאבק למניעת המלחמה הבאה עודנו בעיצומו, והוא מחייב הן אסטרטגיה והן משאבים. הצורך בכך בסוריה ובעירק הוא אדיר ממדים, בעוד המערב בכלל וארה"ב בפרט לא ממש מעוניינים – בלשון המעטה – לעסוק במה שהם רואים כבנייתן של אומות כושלות. זוהי גישה מובנת, לאור כשלונות העבר באפגניסטן ובעירק עצמה. פרויקטים לבניית קהילות ספציפיות בשיתוף פעולה עימן, כדי למנוע את חזרתו של הטרור, ניתנים לניהול בצורה קלה יותר וראויים לתמיכת הקהילה הבינלאומית.
