- ערב משחק הגמר במונדיאל, תיאר מקס בוט בוושינגטון פוסט כיצד השפיע עליו הטורניר המגיע הערב לשיאו. הדברים נכתבו בגוף ראשון וכך גם מובאים כאן עיקריהם.
שיניתי את דעתי לגבי אחת האמונות העמוקות והממושכות ביותר שלי. נכון, שיחקתי כדורגל כילד בקליפורניה בשנות ה-70, אבל לדעתי הפוטבול הראוי היחיד היה זה שבו חובשים קסדות. נהניתי לצפות בטניס ובכדורסל, בעוד שכדורגל נראה לי איטי מדי. חשבתי שאין התרגשות במשחקים שמסתיימים ב-1:2 או, גרוע יותר, ב-1:1.
לא הבנתי איך זרים מתלהבים מהמשחק הזה, והדבר חיזק את השוביניזם האמריקני שלי. חשבתי שבמדינה הגדולה ביותר בעולם צריכים להיות סוגי הספורט הטובים ביותר בעולם. אז כיצד מצאתי את עצמי מרותק לגביע העולמי 2018? צפיתי בכמה משחקים שיכולתי, ואחרי האחרים עקבתי באייפד שלי. הייתי מרותק לכל התפתחות דרמטית: רוסיה, המדורגת במקום ה-70 בעולם, מגיעה לרבע הגמר, מנצחת את ספרד בבעיטות הכרעה – ובצדק פואטי מודחת באותה צורה בידי קרואטיה.
קוריאה הדרומית, עוד אנדרדוג, מנצחת את אלופת העולם גרמניה וגורמת למקסיקו להעפיל לשלב הבא. יפן מובילה במפתיע 0:2 על בלגיה, רק כדי להיות מוכה בידי הסתערות בלגית ולהפסיד בדקה האחרונה. ברזיל, מועמדת מובילה לזכייה, מפסידה ברגע הגמר בין היתר בשל שער עצמי. אנגליה עולה על כל הציפיות ומגיעה לחצי הגמר – רק כדי להפסיד לקרואטיה בת 4.1 מיליון התושבים.
אלו כמובן רק קטעים מהדרמה שריתקה 3 מיליארד בני אדם ועד לאחרונה הותירה אותי אדיש. מה השתנה? זה התחיל במונדיאל הקודם, בו הופיעה נבחרת אמריקנית בראשותו של "שר ההגנה", השוער טים הווארד. אבל גם בלי נבחרת אמריקנית הפעם, רותקתי על-ידי שטף האירועים, המסירות המדויקות כסרגל והנגיחות חסרות הפחד. ילדי היו המורים שלי, והם הסבירו לי את דקויות המשחק באותה סבלנות שאני מספר להם היסטוריה צבאית.
נהנינו לצפות בקבוצת ניו-יורק סיטי ובקבוצת רד בולס, והשיא היה כאשר נסעתי עם בני וויל לצפות במשחק של מנצ'סטר יונייטד. היו לי קצת פקפוקים לגבי צפייה במשחק בפרמייר ליג, אחרי כל מה שקראתי על החוליגנים הבריטים, אבל זו הייתה חוויה מענגת ובטוחה, גם אם לא ניתן לחזור בעיתון המיועד לכל המשפחה על חלק מהקריאות של אוהדי היונייטד.
אני לא שותף לתשוקה של בני לשדים האדומים; אני לא אוהד איש פרט לנבחרת ארה"ב. אבל כניטראלי, אני יכול ליהנות מהאתלטיות של כוכבי הכדורגל מבלי לדאוג שמא נפסיד. זה מאפשר לי להריע או להיאנח עם כל האוהדים – ביטוי של פטריוטיות שרק לעיתים רחוקות הופך ללאומנות רעילה.
כאשר למדתי להעריך כדורגל, למדתי להעריך גם את גבולות "יציאת הדופן" האמריקנית. כן, אנחנו אומה גדולה, אך אין זה אומר שהכל שייך לנו. למעשה, אנחנו הופכים לגדולים עוד יותר אם אנחנו לומדים לכבד את המנהגים והגישות של ארצות אחרות. אנחנו ארה"ב ואנחנו חלק מהעולם.
