לכל שיטת בחירות יש חסרונות משלה, אבל ארה"ב לכודה במצב ייחודי: עריצות המיעוט – טוען אקונומיסט. מצב זה נוצר בשל פילוג הולך וגדל בין תושבי הערים לתושבי איזורי הכפר, ומשום שהרפובליקנים גדלו בצורה חסרת פרופורציות בכפר בעוד הדמוקרטים עשו זאת בערים.
התוצאות מרחיקות לכת. נכון להיום שולטים הרפובליקנים גם בבית הלבן, גם בסנאט וגם בבית הנבחרים, אבל בשלוש מערכות הבחירות האחרונות לקונגרס קיבלו מועמדיהם רק 46% ובבחירות האחרונות לנשיאות קיבל
דונלד טראמפ רק 49%. בדיקת אקונומיסט העלתה, כי כדי שלדמוקרטים יהיה סיכוי של למעלה מ-50% לזכות בבית הנבחרים בנובמבר, הם צריכים לנצח בהפרש של לפחות 7% במניין הקולות הארצי. במילים אחרות: לדעת אקונומיסט, לרפובליקנים יש סיכוי של 0.01% לנצח במניין הקולות – אבל קרוב ל-33% לשמור על הרוב שלהם. אין שום שיטת בתי מפלגות אחרת, בה המפלגה הזוכה ברוב הקולות מוצאת את עצמה באופוזיציה לעיתים כה תכופות.
חלק מחוסר השוויון הוא מכוון. לכל מדינה יש שני סנאטורים כדי למנוע את קיפוחן של הקטנות בידי הגדולות. אבל ייצוג היתר של איזורי הכפר לא אמור להשפיע על בית הנבחרים ועל הנשיאות. זה אכן היה המצב ב-200 השנים האחרונות. אבל כיום, ב-13 המדינות הצפופות ביותר יש 121 חברי קונגרס דמוקרטים ו-73 רפובליקנים, ובכל השאר – 163 רפובליקנים ו-72 דמוקרטים.
ההטיה מעמיקה. כל הנשיאים שנבחרו במאה ה-20 ניצחו גם במניין הקולות. בשתיים מתוך חמש מערכות הבחירות במאה ה-21, כבר נבחרו מי שהפסידו במניין זה:
ג'ורג' בוש הבן ודונלד טראמפ. מאחר שהשופטים הפדרליים ממונים בידי הפוליטיקאים, ההטיה לטובת איזורי הכפר פועלת גם בבתי המשפט. אם יאושר מינויו של ברט קוואנו לבית המשפט העליון, התוצאה עלולה להיות שסנאט ונשיא שקיבלו פחות ממחצית הקולות, יפנו את תשומת הלב לחוסר ההגינות של שיטת הבחירות.
אקונומיסט מזהיר, שהטיה זו מסוכנת במיוחד לנוכח השבטיות והתפקוד הלקוי המאפיינים כיום את הפוליטיקה בוושינגטון. כאשר החקיקה משותקת בשל הפלגנות, קשה לבצע עבודה חשובה בתחומים כגון הגירה וחינוך. החוקים החשובים המעטים שמאושרים – כמו אובמה-קר או רפורמת המס של טראמפ – נחתכים לפי הקווים המפלגתיים. זה מאפשר לאופוזיציה לבטל אותם כאשר היא עולה לשלטון. ובינתיים, המשימה של פתרון חילוקי הדעות הקשים ביותר – למשל בענייני ההפלות וביטוח הבריאות – נותרת בידי בתי המשפט.
יש התוהים מדוע הדמוקרטים לא חוזרים לדעות שימשכו את הבוחר הכפרי, כפי שעשו
ברק אובמה ו
ביל קלינטון. התשובה היא, שנושאים מרכזיים – הנשק, ההפלות, הסביבה – מצויים במחלוקת כה חריפה בין העיר לכפר, עד שהמפלגות הופכות לשבטים תואמים. הבחירות המוקדמות מעניקות יתרון למועמדים קיצוניים, וכאשר הם נבחרים – הם דבקים בעמדותיהם כדי להיבחר שוב.
מפלגתיות מרה, ממשל פדרלי בלתי יעיל והטיה בבחירות – כל אלו מרעילים את הפוליטיקה וקשה לתקן אותם. עם זאת, קל יותר לשנות את שיטת הבחירות לקונגרס, משום שהחוקה אינה קובעת מהי; הקונגרס עצמו קבע אותה לאחרונה ב-1967. המטרה צריכה להיות לתת למועמדים סיבה לבנות גשרים עם יריביהם במקום לשרוף אותם. אם המפלגתיות תפחת, יקטן גם המניע לדבוק בעקשנות בעמדות קודמות. כך יהפכו שתי המפלגות למתחרות של ממש הן באיזורים העירוניים והן באיזורי הכפר.
שיטת אחת אומצה במיין וכבר נמצאת כהצעת חוק על שולחנו של הקונגרס. בשיטה זו, נעשה שימוש ב"הצבעה מדרגת", בה הבוחרים מדרגים את המועמדים לפי סדר העדיפות שלהם. לאחר הספירה הראשונה, נמחק המועמד שקיבל את הכי מעט קולות, והקולות שלו ניתנים למי שרוב בוחריו סימנו כבחירה השנייה שלהם – וכך הלאה, עד שנותר המנצח. המועמדים יצטרכו שתומכי יריביהם יסמנו אותם כאפשרות שנייה או שלישית, ולכן ינסו לגשר על הפערים מולם. רפורמה בהצבעה לא תפתור את בעיית המפלגתיות בארה"ב, מדגיש אקונומיסט, אך היא תהיה צעד בכיוון הנכון בדרך להבטחת האמון הציבורי בדמוקרטיה החוקתית העתיקה ביותר בעולם.
