מטה ארגון הסחר העולמי (WTO) על שפת אגם ז'נבה שוכן בארמון ששימש בעבר את חבר הלאומים ביש-המזל, שלא הצליח למנוע את מלחמת העולם השנייה ואשר סבל משיתוק משום שארה"ב לא הצטרפה אליו. גם הארגון הנוכחי נתון לחסדיהן של החלטות אמריקניות – כותב אקונומיסט.
הנשיא
דונלד טראמפ עקף את הארגון כאשר החליט להטיל מכסים על ייבוא פלדה ואלומיניום, כולל מבעלות בריתה של ארצו. הממשל, המתלונן על יחס בלתי הוגן כלפי ארה"ב, מעכב את מינוי חברי ועדת הערעורים של הארגון – מה שעלול להקשות עליו לדון בערעורים עד השנה הבאה. והחמור מכל: ארה"ב וסין נמצאות על סף מלחמת סחר כוללת. זה בדיוק מה שהארגון היה אמור למנוע – אבל הוא נראה כמי שעומד מן הצד, אחוז בעתה.
המצב נראה מפחיד, אך יש שתי סיבות לקוות שהוא פחות גרוע מכפי שנדמה. ראשית, טראמפ אינו האדם היחיד המטפל במדיניות הסחר האמריקנית. הוא שלח נציג נמוך דרג, רוברט לייטיזר, במטרה לנטוש אותו לחלוטין. לייציגר יכול להשתמש באיומיו של טראמפ כמנוף להשיג הסכם – טכניקת השוטר הטוב והשוטר הרע.
השנייה היא שגם סין מעוררת דאגות; מאז הצטרפה לארגון ב-2001 היא לא נפתחה לשווקים במידה בה קיווה המערב שתיפתח. במקום זאת, היא עיוותה את הסחר בצורה נרחבת בהרבה שאיתה יכול ה-WTO
להתמודד.
האיחוד האירופי ויפן שותפים לרצונה של ארה"ב לרסן את סין, המעניקה סיוע ממשלתי נדיב לחברות המקומיות ומקשה על פעילותן של חברות זרות. אולם קשה לעשות זאת במסגרת הכללים הנוכחיים של הארגון – והרפורמות עליהן דנות ארה"ב, אירופה ויפן יכולות להקל עליהן מול סין. במסגרתן ניתן לקבוע כיצד תימדד מעורבות ממשלתית במשק ומה יהיו צעדי התגמול על התערבות-יתר.
גם האופטימיים ביותר רואים את הקשיים שבדרך, מדגיש אקונומיסט. מדוע שסין תסכים לרפורמה שתאפשר לפעול נגדה? התשובה פשוטה: כי אם לא – ארה"ב תשבור את הכלים. האינטרס הסיני הוא לשמר את סדר הסחר העולמי, כי אם היא תהיה מבודדת – לא תוכל המפלגה הקומוניסטית להשיג את השגשוג שעומד בבסיס הלגיטימיות השלטונית שלה. זו הסיבה לכך שבשבוע שעבר (16.7.18) הסכימו סין וארה"ב עקרונית לשתף פעולה בביצוע רפורמות בארגון הסחר.
יהיה זה קשה ביותר להגיע להסכם ממנו יהיו מרוצות כל 164 המדינות החברות בארגון. הסבב הגדול האחרון נתקע למשך עשרות שנים בשל דרישתן של מדינות מתפתחות, ובראשן הודו, להעניק יותר הגנה לחקלאים. שיחות חדשות עלולות להציף שוב את אותם חילוקי דעות ישנים. אלא שלמרבה המזל, ניתן להגיע להסכמים שיקיפו רק את המדינות הגדולות: הארגון יאכוף את כלליו, גם אם "רק" על הכלכלות הגדולות בעולם.
המכשול הגדול ביותר בפני הסכם הוא דונלד טראמפ, מבקר חריף של ארגון הסחר ומאמין בכך שהסכמים דו-צדדיים ישרתו טוב יותר את האינטרסים האמריקניים. הוא היה מיטיב לעשות אם היה מאחד את רוב העולם סביב כללים שיעלו בקנה אחד עם הרצונות האמריקניים, ובכך מכריח את סין לבחון בין הצטרפות לבין בידוד. זה הרעיון שעמד מאחורי השותפות הטרנס-אטלנטית – אותה נטש טראמפ מיד עם כניסתו לתפקיד.
עם זאת, אסטרטגיות של ריסוק – כמו זו שבה מתנהל טראמפ בתחום הסחר העולמי – לא תמיד נכשלות. לפעמים הן מניבות תשואה נאה. אם ארגון הסחר יתאים לטפל בתלונות על תחרות בלתי הוגנת, זו תהיה ברכה לעולם. אם שותפותיה של סין לארגון הסחר יוכלו לשכנע אותה לשנות את התנהלותה, תוך איום בתגובה פרופורציונלית במקרה הצורך, זה יהיה הרבה יותר טוב מאשר מלחמת סחר בינה לבין ארה"ב.
קשה לצפות את צעדיו של טראמפ. הוא עדיין עלול לנטוש את ארגון הסחר. אם הוא יעשה זאת, מעצמות אחרות יצרו קשרים ויקבעו את הכללים; ראו את הסכם הסחר בין האיחוד האירופי ליפן שנחתם בשבוע שעבר. אבל אם לייטיזר יוכל להציג לטראמפ הסכם שימצא חן בעיניו, ניתן יהיה להציל את מערכת הסחר העולמית – ואולי אפילו לשפר אותה.
