כאשר מתבוננים על ניו-יורק של 2018, מזהים שלוש מערכות מרכזיות הנתונות במשבר: התחבורה, הדיור הציבורי ודמי השכירות. העיר סובלת מתורי ענק ברכבת התחתית, דירות ציבוריות נגועות בעובש ובסירחון ודמי שכירות הדוחפים כמעט את כולם הרחק ממנהטן – כותב USA Today.
עובדי תחזוקה שמעסיקה העירייה מזייפים דוחות ומרמים את המפקחים מטעמה; מערכת האיתות של הרכבת התחתית הפכה את הנסיעה לסיוט; בעלי נכסים מתנהגים כלפי השוכרים בבריונות ופוגעים בזכויותיהם החוקיות. במשברים קודמים הצמיחה ניו-יורק ראשי עיר שהפכו לדמויות לאומיות: פיורלו לה-גווארדיה בשפל הגדול, אד קוץ' במשבר הפיננסי של שנות ה-70, רודי ג'וליאני ב-9/11. אבל ראש העירייה הנוכחי, ביל דה-בלאסיו, נראה כמשקיף מן הצד.
יש לכך שתי סיבות, מסביר העיתון. האחת: המערכות הבעייתיות אינן נמצאות בשליטתו המלאה של ראש העירייה; המדינה מפעילה חלקית את הרכבת התחתית, חוקים מדינתיים עוסקים בדמי השכירות והדיור הציבורי מקבל מימון פדרלי. השנייה: דה-בלאסיו עסוק בשאיפותיו ברמה הלאומית במפלגה הדמוקרטית.
שיהיה ברור: עם כל בעיותיה, ניו-יורק של היום היא עיר בטוחה יותר, עשירה יותר, בריאה יותר ושקטה יותר מאשר אי-פעם מאז שנות ה-50 של המאה הקודמת. היא גם גדולה יותר: מתגוררים בה 8.6 מיליון דני אדם, 1.5 מיליון יותר מאשר ב-1980. הרכבת התחתית מובילה 8 מיליון נוסעים ביום, הדיור הציבורי מטפל ב-400,000 דיירים. אבל הגידול הזה הוא גם חלק ממקור הבעיה: העיר לא התאימה את התשתיות שלה לגידול באוכלוסייה.
הרכבת התחתית סבלה ממשבר קשה גם בשנות ה-80 ואותו משבר נפתר, אך בשנים האחרונות המערכת נפגעה מסדרה של כשלים מכניים – בעיקר מערכת האיתות המיושנת – ומתחזוקה לקויה. התוצאה: רק 65% מהרכבות מגיעות בזמן, לעומת 90% לפני עשור אחד. אפילו בהנחה שיימצא תקציב הענק הדרוש להחלפת מערכת האיתות, העובדה לא תתחיל לפני 2020 ולא תסתיים לפני 2030 – ואלו התאריכים המוקדמים ביותר.
למרות הדימוי שיש לדיור הציבורי בארה"ב כחממה של פשע ועוני, המערכת הזו של ניו-יורק הייתה במשך שנים רבות מושא לקנאה. אבל השנה טענו חוקרים פדרליים, כי רשות הדיור העירונית לא עמדה בכללי התחזוקה וטייחה זאת – מחדל שפגע בבריאותם של לפחות 800 ילדים.
לדברי החוקרים, הרשות הדריכה את עובדיה כיצד לרמות את המפקחים הממשלתיים. למשל: צוותי התחזוקה סגרו את המים כדי להסתיר בעיות בצנרת, ותלו שלטי "מבנה מסוכן" על דירות בהן לא רצו לטפל. רשות הדיור התחייבה להשקיע מיליארד דולר בתיקונים בארבע השנים הקרובות, אבל הסכום הדרוש לטווח ארוך הוא 32 מיליארד דולר.
ומה לגבי דמי השכירות? החוק מגביל את העלאתם רק ביחס למיליון דירות – מחצית ממספר הדירות בשכירות בעיר. בעלי דירות ויזמי נדל"ן כבר מצאו מזמן דרכים לעקוף את המגבלות. בין היתר, הם מבצעים תיקונים קוסמטיים כדי להצדיק את העלאת שכר הדירה, והם מטרידים דיירים (סגירת מים חמים בחורף, תיקונים רועשים) במטרה שיעזבו ובמקומם ייכנס מי שיהיה מוכן לשלם יותר.
בעיית שכר הדירה מתחברת למחסור בדיור ציבורי, והתוצאה היא גידול במספרם של חסרי הבית. בחודש מאי דיווח ניו-יורק טיימס, כי בכל לילה ישנים 61,000 איש בבתי מחסה ציבוריים; אין ספק שאלפים נוספים חיים ברחובות, והמספר הולך ועולה. תוצאה נוספת היא מה שמגדיר USA Today כ"גזילת אופיה של ניו-יורק": דירות נרכשות בידי עשירים, במיוחד תושבי חות, המבלים בהן רק חלק מזמנם. במקום עיר תוססת של 24 שעות ביממה, ניו-יורק עלולה להפוך לדבר הגרוע ביותר: משעממת.
דה-בלאסיו אינו נטול הישגים, מדגיש העיתון: הפשיעה בניו-יורק ממשיכה לרדת, הוא הנהיג חינוך ציבורי מגיל שלוש ומתכנן לשפץ או לבנות 300,000 דירות בדיור הציבורי. אך לצד זאת, הוא מצוי בסכסוך קשה עם המושל אנדרו קומו, המונע בין היתר הסכמה על שיפוץ הרכבת התחתית. שיפוץ מערכת האיתות יעלה 19 מיליארד דולר בחמש שנים; קומו רוצה לממן אותו על-ידי הטלת מס על מכוניות שנכנסות למנהטן, בעוד דה-בלסיו רוצה להטיל מס על עשירי העיר.
כל הבעיות הללו, מסכם העיתון, מצריכות את פרנסי העיר ומושלי המדינה לבקש מאזרחי ניו-יורק את הדבר המצוי במחסור הכי כבד אצלם: סבלנות.
