מחקר של חברת פיו גילה בשבוע שעבר, כי בעשור שמאז 2008 צנח ב-45% מספר המועסקים בתפקידים עיתונאיים (כתבים, עורכים וצלמים) בכלי התקשורת בארה"ב. וזה אחרי שהעיתונים כבר ירדו מרמות השיא של התעסוקה אליהן הגיעו בשנות ה-90 של המאה הקודמת.
הבעיה קשה במיוחד בעיתונות המקומית; לכל עיר בארה"ב יש לפחות עיתון אחד. למשבר החמור הזה יש תוצאות קשות, מתריעה מרגרט סאליבן, פרשנית התקשורת של וושינגטון פוסט. אין מי שדורש דין וחשבון מנבחרי ציבור ועובדי ציבור, תקציבים של רשויות מקומיות אינם נבחנים, עיתונאים מנוסים עובדים ברשת ולמארט או בכלל לא. "כאשר מאבדים את הסיקור המקומי, אנחנו לא יודעים מה אנחנו לא יודעים. השחיתות יכולה לפרוח, המיסים יכולים לעלות, פקידים יכולים ללכת אחרי הדחפים הגרועים ביותר שלהם", ממשיכה סאליבן.
יש עוד השלכה, רחבה יותר. בחברה האמריקנית המפולגת והמקוטבת, יש צורך בעיתון המקומי כדי שימסור את המידע הבסיסי שעליו ניתן להתווכח. סליבאן מספרת שבשנה שעברה ביקרה במחוז לוצרן בפנסילבניה, ונדהמה לראות כיצד בני שיחה ההגיוניים – ולא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית – קוראים עיתון מקומי וצופים בערוץ המקומי של אחת הרשתות הגדולות. לעומת זאת, מי שמקורות המידע העיקריים שלהם היו פייסבוק וחדשות בכבלים, לא היו מוכנים לשמוע אף דעה אחרת.
בשנת 2015 צפה קן דוקטור, שלכל היותר בתוך שנתיים ייחתך במחצית כוח האדם המקצועי בעיתונים – והוא צדק. הוא גם טען, שהעיתונים הגדולים ביותר והקטנים ביותר ייפגעו בצורה פחות קשה. לעיתונים קטנטנים אין למעשה תחרות ויש להם חיבור עמוק לקהילותיהם, בעוד העיתונים הגדולים מוצאים מקורות הכנסה חדשים. התחזית שלו הוכחה כנכונה: את המכה הקשה ביותר ספגו עיתונים איזוריים, שרבים מהם נמצאים בבעלותן של קרנות גידור שלא אכפת להן מעיתונות אלא רק מדולרים.
דוקטור שאל, האם היעלמות מחצית מהעיתונאים תשלח סוף-סוף איתות ולפיו מדובר בשעת חרום למקצוע – והשיב: קרוב לוודאי שלא. "מי ישלח את האיתות? מי יקבל אותו? מה יחשוב כל אזרח/קורא שביכולתו לעשות?", הציג את השאלות הרטוריות שהובילו אותו לתשובה השלילית.
קן טינגלי, עורך העיתון גלן פולז פוסט סטאר – עיתון מקומי זוכה פרס פוליצר מאזור ניו-יורק – איבד מחצית מן העיתונאים, צמצם את הכיסוי האיזורי ומתמקד באזור העיר ניו-יורק. ומה שהכי מדאיג אותו: לעיתונאים צעירים אין אופק במקצוע.
התמונה אינה שחורה לחלוטין, מציינת סאליבן: צצים ארגוני חדשות ללא כוונת רווח, המסתמכים על מענקים של תורמים ודמי חבר; ארגונים כמו Report for America מסייעים למלא את החלל בתחום החדשות; ובעיר דנבר נעשה ניסיון לייצר תחליף דיגיטלי לדנבר פוסט השוקע. אבל ברמה הכוללת – אי-אפשר להתווכח עם המספרים ועם המשבר שהם מייצגים. האזעקה נשמעה ויש מי שנענה לה, אך סאליבן חוששת שלא יהיה בכך כדי להחזיר את מה שכבר אבד – ובארה"ב כה מפולגת, זוהי טרגדיה.
