שבע שנות מלחמת האזרחים בסוריה גרמו למחצית מתושביה להפוך לפליטים. רובם הגיעו לטורקיה ולירדן, אך גם לבנון קיבלה מיליון מהם – למשל העיירה ערסאל שבצפון-מזרח המדינה, סמוך מאוד לגבול עם סוריה. בשלב מסוים היו בה 120,000 פליטים סורים – פי ארבעה ממספר תושביה הלבנונים, מדווח ניו-יורק טיימס.
לאחר נצחונו של באשר אסד והכרזתו שהמדינה בטוחה, ולנוכח העוינות המופגנת של "מארחיהם", חלק מהפליטים מתחילים לשוב לבתיהם. בחודש שעבר לבדו חצו בחזרה 2,000 סורים את הגבול, אם כי רק מעטים מהם ידעו האם בתיהם נותרו על תילם. אולם רבים מהפליטים תקועים בלבנון משום שממשל אסד מסרב לקבל אותם. אחרים טוענים שאם יחזרו – הם צפויים למאסר, עינויים ואפילו מוות מידי המשטר. גם חלק מהשבים אינם יודעים האם בטחונם מובטחת, מדווחת ויויאן יי, אך הם החליטו שלא יכול להיות יותר גרוע: "כאן אני חי באוהל; אם אני צריך, אבנה אוהל גם שם", אומר אחד מהם.
כאשר הגיעו הפליטים הסורים ללבנון, למדה הממשלה מהניסיון המר של הפליטים הפלשתינים. היא אסרה להקים מחנות עבורם ומיררה את חייהם בדרכים שונות ומשונות, במטרה שיחזרו לארצם בהקדם האפשרי. רוב הסורים אינם יכולים לנוע בחופשיות בלבנון, אסור להם להיכנס לחלק מהפארקים הציבוריים ומשרות מסוימות חסומות בפניהם. הילדים המעטים שהתקבלו לבתי הספר, מופרדים לרוב מחבריהם הלבנונים. היו אפילו בתי קברות שסירבו לקבור פליטים סורים.
הכיבוש הסורי של לבנון בשנים 2005-1976 הטיל גם הוא את צילו, לצד המבנה העדתי השברירי של לבנון העלול לקרוס עם כל שינוי. כמו עמיתיהם הפופוליסטיים בארה"ב ובאירופה, פוליטיקאים לבנונים מאשימים את הפליטים בהורדת השכר, בהגברת הפשיעה ובעומס יתר על התשתיות. פליטים סורים ברחבי המדינה ספגו עלבונות, אחרים הוכו והיו אפילו מי שנרצחו. לכן, אין זה מפתיע לשמוע דרישות שישובו כעת לארצם.
חיזבאללה פתח לאחרונה משרדים ברחבי המדינה לרישום הפליטים המבקשים לחזור. כאשר נציבות האו"ם לפליטים דרשה לפני מספר חודשים שלא ללחוץ על הפליטים לעזוב, איימה ממשלת לבנון להקפיא את אישורי התושבות של נציגיה – דהיינו לגרש אותם ולהפסיק את פעילותה. ובינתיים, בערים כמו ערסאל, הרשויות והתושבים יכולים רק להתבונן אין-אונים במשחק הבינלאומי הזה ולקוות לסוף טוב.
אלא שהתקוות לרוב אינן מתממשות כאשר מדובר ב-13 מיליון הפליטים הסורים, כותב הטיימס. בשנה שעברה חזרו לבתיהם 700,000 סורים שברחו לחלקים אחרים במדינה – אבל הקרבות שהתחוללו באותה שנה גרמו למספר כפול לעזוב את בתיהם שלהם. מחצית מאלו שחזרו מתקשים למצוא מים נקיים ומזון.
ממשלת סוריה קבעה שעל התושבים להציג מסמכים כדי לקבל בחזרה את בתיהם (אם הללו בכלל קיימים), אבל לרוב הפליטים אין מסמכים כאלה. בשל כך מעריכים כמה משקיפים, כי מטרתו האמיתית של המשטר היא להחרים נכסים בקנה מידה נרחב. משפחות רבות נאלצות למסור לצבא אסד את בניהן שבגיל הגיוס. כל עוד זה המצב, רוב הפליטים יעדיפו להישאר בגלות. "לאן אלך? לאמריקה?", אומר אחד מהם.
