ב-23 באפריל 2010 התייצב ראש ממשלת יוון דאז, ג'ורג' פפנדראו, אל מול המצלמות בנמל הציורי באי קסטלוריזו והודיע שארצו אינה יכולה להמשיך ולקבל מימון בשוקי הכספים והיא זקוקה לחבילת הצלה משותפותיה בגוש האירו. אחרי שמונה שנים ושלוש תוכניות חילוץ, יוון יצאה אתמול (יום ב', 20.8.18) ממסגרת התוכנית האחרונה – אבל כעת היא צריכה להחלים מן ההבראה, כותב אקונומיסט.
פפנדראו דיבר אז על "אודיסאה חדשה": מסע רצוף קשיים והרפתקאות המסתיים בשלום. ביוון אכן יש סימנים של הבראה, במיוחד בזכות תיירות גואה באיים. אבל הצלקות מצויות בכל מקום. אין זה נדיר לראות תריסר אנשים יורים ללא אבחנה ברחוב באתונה בעיצומו של יום. התוצר איבד 25% מאז 2008. המדינה הוצפה במאות אלפי מהגרים, בעיקר מאוקראינה שאחרי הפלישה הרוסית. הצמיחה איטית. איש אינו יכול לטעון שמדובר בסיפור הצלחה.
לזכותו של
האיחוד האירופי ניתן לומר, שאת המאבקים הפוליטיים של העבר החליף ספר נהלים ברור, המוביל לתהליכים פרטניים ופרטים טכניים אותם מנהלים פקידים עלומי-שם. משעמם עד מוות ולא תמיד לגמרי דמוקרטי, אך טוב לאין ערוך מהדרכים בהם יישבה אירופה סכסוכים עד 1945.
אבל יש לזה גם צד שלילי, מדגים אקונומיסט מהמקרה של יוון. האחרונה יצרה בעצמה את בעיותיה, ואז עמדה מן הצד בזמן שאחרים כפו עליה "פתרונות". הדרישות בתוכניות החילוץ היו ביטוי לתפיסות העולם הנוקשות של גוש האירו, ויוון הייתה הקורבן של מדיניות גרועה כמו גם של פוליטיקה כוחנית.
מדינות אחרות הבטיחו לה מחר מתוק בתמורה לכאב היום, אך התחזיות בדבר התאוששותה התבדו שוב ושוב, כאשר הצנע שנכפה עליה רק העמיק את המשבר והקשה עוד יותר לפרוע את החובות. כעת יש ליוון שירות ציבורי מרופט, שיעורי מס מרקיעי שחקים, מוסדות חלשים ודמוגרפיה רעועה – ומצפים ממנה ליצור עודפים תקציביים משמעותיים בארבעת העשורים הקרובים. זוהי ציפייה לקסמים במעטה של מדיניות.
לעיתים קרובות מדי באירופה של היום, בעיות שורשיות אינן נפתרות באמצעים דיפלומטיים, אלא הופכות למחלות כרוניות שניתן לשאת – עד ששוב אי-אפשר לסבול את הכאב. נכון, רפורמות בבנקאות ושינויים מוסדיים הפכו את גוש האירו ליציב יותר – אבל גם לשאנן. בששת החודשים האחרונים לא הצליחו הממשלות להתמודד עם הצורך לבנות את מערכות ההגנה של הגוש לקראת המשבר הבא. הן גם לא הצליחו ליצור אסטרטגיה לטיפול במהגרים החוצים את הים התיכון מצפון אפריקה, ובמקום זאת התקוטטו על מכסות חסרות משמעות; הפלסטרים בדמות טורקיה ולוב לא יחזיקו מעמד לנצח.
הנושאים הללו מתגלגלים מזה שנים והממשלות בוחרות בדרכי המילוט הקלות. קל יותר לדחות מאשר לשבור מוסכמות, כמו למשל לשמוט לגמרי את החוב היווני או ליצור מדיניות הגירה מאוחדת. שיעור אחד מהמשבר היווני הוא שקשה יותר לשבור את האירו מכפי שסבורים מבקריו. שיעור שני הוא שאירופה תלך רחוק מאוד כדי להימנע מקבלת החלטות קשות.
בעבר נראתה היכולת הזאת כמדיניות נבונה של ניהול אי-הסכמות. אבל בעולם מורכב יותר, היא הופכת לסיכון. דגמים חילופיים ברוסיה ובסין, והם צוברים תמיכה ככל שפוחת אמונם של הבוחרים בדגם האירופי. פעמוני האזעקה חייבים להישמע ברחבי היבשת, קובע אקונומיסט.
