"אני חושב שזה צריך להיות כמעט מחוץ לחוק", אמר בשבוע שעבר הנשיא
דונלד טראמפ על מה שמכונה בארה"ב Flipping - מעבר מצד לצד. זהו למעשה ביטוי עממי לתופעת עדי המדינה, ואין פלא שטראמפ אמר זאת אחרי שעורך דינו לשעבר,
מייקל כהן, האשים אותו בביצוע עבירות על חוקי מימון הבחירות. ביומיים שאחרי שידור הדברים ברשת פוקס ניוז, חצו את הקווים עוד שניים מנאמניו הוותיקים של טראמפ: מו"ל הצהובונים
דייוויד פקר ומנהל הכספים של קבוצת טראמפ,
אלן וייסלברג.
הייתם מצפים לשמוע לשון כזאת מעורך דין פלילי משופשף, לא ממי שבאופן רשמי עומד בראש רשויות אכיפת החוק – כותב בוושינגטון פוסט קן ווייט, לשעבר תובע פדראלי וכיום עורך דין פלילי. טראמפ צודק, הוא ממשיך, אבל מהסיבות הלא-נכונות.
מערכת המשפט האמריקנית גורמת לעיתים קרובות לעבריינים לעבור צד ולשקר כדי לרצות את התובעים. אבל רוב הנאשמים אינם מקורבים לנשיא המואשמים בהונאת בנקים. הרוב המכריע של אלו הנדרשים לבחור בין שיתוף פעולה לבין עונש קשה יותר, הם עניים וחסרי השכלה. כדי לכלוא אמריקנים, יש תקציב של שמפניה; כדי להגן עליהם – תקציב של משקה קל, טוען ווייט.
התקציב של הסניגוריה הציבורית נמוך מאוד בצורה שיטתית. הודאה באשמה ושיתוף פעולה עם התביעה הוא הברירה היחידה שיש לנאשם, כאשר לסניגורו אין זמן ומשאבים לנהל הגנה אפקטיבית. וחמור מכך: במקרים רבים נאשמים מודים ומשתפים פעולה משום שאינם יכולים לשלם ערבות, ובלא צעד זה – יישארו במעצר עוד לפני שיורשעו, וזה יכול להיות למשך חודשים ואפילו שנים.
רוב הנאשמים ניצבים מול משתפי פעולה שאינם חבריהם הוותיקים מהקולג' או מחדר הישיבות, אלא טיפוסים קשוחים וידועים לשמצה המסוגלים לפברק "הודאות". האיגוד לזכויות האזרח הגיש לאחרונה תביעה נגד השריף והתובע המחוזי של מחוז אורנג' בקליפורניה, בטענה שניהלו בבתי הסוהר רשת של מלשינים מקצועיים, אשר הופעלו בצורה זדונית בידי הרשויות אך קיומם הוסתר מהסניגורים. עבריינים מוצאים את עצמם מופללים בידי "שותפים לפשע" שהם כלל אינם מכירים.
המערכת הפלילית – החל מעבירות סמים פעוטות ועד לפרשה הרוסית – מבוססת על עדי מדינה. ווייט טוען שיש צורך ברפורמה משמעותית, אשר תביא בחשבון את ההשלכות של העוני על הנכונות להודות ותגדיל משמעותית את התקציב העומד לרשות ההגנה. זה גם מחייב להציב שאלות קשות על הסיבות לכך שהמערכת לא הצליחה לפקח על עצמה. אין שיטות אמינות לעקוב אחרי משתפי פעולה סדרתיים, או להבטיח שראיות המפחיתות את אמינותם יימסרו להגנה; מעט מאוד תובעים משלמים את המחיר על הסתרת חומרי חקירה.
לדעת ווייט, ההגינות גם מחייבת לבדוק את הכוח העצום שניתן לתובעים, שלעיתים עולה על זה שבידי השופטים. התובעים יכלו לגרום לכהן לעבור צד משום שהיה לה מגוון רחב של אישומים אפשריים נגדו; הם לבדם קבעו מה יקבל בתמורה לעדותו. גם ההנחיות לגבי הטיעונים לעונש מעניקות להם כוח רב: רק מעטים יודעים, שהעובדה שפול מנפורט הורשע בשמונה מתוך 18 אישומים, לא תשנה במידה משמעותית את העונש שתבקש התביעה להטיל עליו. והסמכות שיש לתובעים לנסח את הסדרי הטיעון ולקבוע איזה מידע יימסר לבית המשפט, מגדילה עוד יותר את יכולתם לכפות הודאות ושיתוף פעולה.
לדעת ווייט, השאלה הקשה ביותר צריכה להיות כלפי עצם התרבות האמריקנית. הדעה הציבורית על מערכת המשפט אינה מבוססת על המציאות, אלא על רטוריקה כמו של טראמפ וסדרות "חוק וסדר" של דיק וולף. המעבר מצד לצד עובד, כי האמריקנים הורגלו לסמוך בעיניים עצומות על המשטרה, על התביעה ועל מי שמשתף פעולה איתן. רק שינוי תרבותי שיוביל לספקנות בריאה – יישום אמיתי של כלל הספק הסביר – יכול לשנות זאת, טוען ווייט. יש צורך במחויבות דו-מפלגתית כלפי הצדק, ההגינות ושלטון החוק; וזה לא עומד לקרות.
