"מלחמות סחר הן טובות וקל לנצח בהן" – טען
דונלד טראמפ בחודש מארס האחרון. הציוץ הזה עשוי להיכנס להיסטוריה בתור המקבילה הכלכלית לתחזית הבריטית באוגוסט 1914: "המלחמה תיגמר עד חג המולד" – כותב הפרשן הבכיר גדעון רקמן בפייננשל טיימס.
סבב המכסים הראשון של טראמפ על סחורות מסין בסך 50 מיליארד דולר, שהוטל בחודש יוני, לא הביא לניצחון מהיר. כעת טראמפ מתכוון להטיל מכסים על 200 מיליארד דולר נוספים. קרוב לוודאי שסין שוב תגיב במכסים בהיקף דומה. במצב זה יעמדו שתי הכלכלות הגדולות בעולם על סף מלחמת סחר כוללת, שכנראה לא תסתיים במהירות.
החברות הגדולות ביותר והמוצרים הנמכרים ביותר של ארה"ב כבר נמצאים בקו האש. אפל הזהירה בשבוע שעבר שמחירי מוצריה יעלו בעקבות סבב המכסים השני; הפתרון של טראמפ: תעבירו את הייצור לארה"ב. לאיכרים שספגו מכה בשל המכס על פולי סויה, מציע טראמפ פיצוי של 12 מיליארד דולר.
סיבות פוליטיות יקשו הן על טראמפ והן על עמיתו הסיני, שי ג'ינפינג, לרדת מהעץ – צופה רקמן. ייתכן שטראמפ יסתפק בניצחון סמלי, אבל שי אינו יכול להרשות לעצמו תבוסה סמלית. העם הסיני למד ש"מאה שנות ההשפלה" שלו החלו כאשר שושלת קינג נאלצה לוותר לסוחרים הבריטים במאה ה-19. שי הבטיח שהשפלות כאלו לא יישנו. חוץ מזה, כאשר מדובר בסין – ספק אם ממשל טראמפ יסתפק בוויתורים קטנים, שכן הפרוטקציוניסטים שבלב הממשל רואים מזה זמן רב את סין כגורם המרכזי לבעיות הסחר האמריקניות.
האופטימיים ישאבו עידוד מכך שטראמפ נסוג, אולי זמנית, מאיומיו על מקסיקו ו
האיחוד האירופי. המקסיקנים הבטיחו לעצב מחדש את שרשרת האספקה של תעשיית הרכב, והאירופים התחייבו לקנות מארה"ב יותר סויה וגז ולפתוח בשיחות על הסכם סחר חופשי. אבל התלונות האמריקניות נגד סין הן הרבה יותר מרחיקות לכת; הן לא נוגעות למגזים מסוימים אלא לכל המבנה של הכלכלה הסינית.
ארה"ב מתנגדת במיוחד לשימוש שעושה סין במדיניות התיעוש שלה במטרה לתפוס את ההובלה בענפים עתידניים, כגון מכוניות אוטונומיות ובינה מלאכותית. השינויים שארה"ב הייתה רוצה לראות בתוכנית "Made in China 2025" דורשים שינויים יסודיים בין ממשלת סין לבין התעשיה במדינה, להם יהיו השלכות פוליטיות ולא רק כלכליות. מנקודת המבט הסינית, זה נראה כניסיון אמריקני לשמר את עליונתה במגזרים הרווחיים ביותר של הכלכלה העולמית; שום ממשלה סינית לא תסכים למגבלות כאלה.
התחרות על הטכנולוגיות של העתיד גם מדגישה שקיים היבט אסטרטגי לתחרות הסחר – היבט שכלל אינו קיים ביחסיה של ארה"ב עם אירופה, קנדה ומקסיקו. סין היא היריבה הממשית היחידה של ארה"ב על תואר המעצמה הדומיננטית של המאה ה-21. לכן, במקביל לכך שמלחמת הסחר משקפת את הפרוטקציוניזם ארוך הימים של טראמפ, היא גם מהווה ביטוי לשינוי מקיף יותר במצב הרוח האמריקני. רבים בממסד האמריקני, הרבה מעבר לממשל טראמפ, סבורים שהזירה הכלכלית היא הטובה ביותר להתמודדות עם סין. בכירים במפלגה הדמוקרטית קוראים להטיל על סין מכסים בקולניות שאינה נופלת מזו של טראמפ.
רקמן אומר, שהסכנות הטמונות בעימות האמריקני-סיני גדלות עוד יותר משום ששני הצדדים משוכנעים שהצדק נמצא איתם ורק איתם. האמריקנים בטוחים, כי מאחר שלסין יש עודף מסחרי עצום מולם – הם יסבלו יותר ממלחמת הסחר ולכן ימצמצו ראשונים. הסינים בונים על התוהו ובוהו הפוליטי בוושינגטון ועל רגישותו של הבוחר האמריקני לעליית מחירים. שני הצדדים מתכוננים למאבק; קרוב לוודאי שהוא לא יסתיים עד חג המולד.
