חברי המפלגה הדמוקרטית דחו, בבחירות המקדימות לקראת הבחירות לקונגרס בחודש נובמבר, את מועמדי השמאל הקיצוני – קובע אקונומיסט עם סיום עונת הפריימריז.
איאנה פרסלי אומנם הביסה את מייקל קפואנו שהיה חבר בית הנבחרים במשך 20 שנה, ואלכסנדריה אוקזיו-קורטז הצעירה הביסה את ג'וזף קראולי שכיהן אותו מספר שנים, ונדמה היה שהמפלגה הדמוקרטית עלתה על המסלול המוביל לסוציאל-דמוקרטיה. זהו רושם מטעה, אומר השבועון. הפריימריז מלמדים שהבוחרים הדמוקרטיים הם פרגמטיים הבוחרים את המועמד בעל הסיכויים הטובים ביותר לנצח, ולא את היורש הנלהב ביותר של קרל מרקס.
בשנות ה-60 עזבו את המפלגה השמרנים הלבנים מדרום ארה"ב, שהתנגדו לתמיכתה בתנועת זכויות האזרח. מאז היא שומרת על איזון עדין בין קבוצות דמוגרפיות וחברתיות שונות. לבנים בעלי תואר אקדמי הנוטים לשמאל, שמרנים מהצווארון הכחול ואפרו-אמריקנים – כולם מתאחדים תחת הדגל הדמוקרטי ובוחרים במועמדים המייצגים קשת רחבה של אינטרסים.
בשל מבנה זה של המפלגה, ויכוחים אידיאולוגיים מעולם לא תפסו בה מקום מרכזי. בעוד מועמד רפובליקני יחסל את סיכוייו אם יתמוך בהפלות, מועמד דמוקרטי יכול לתמוך בגלוי בזכות לשאת נשק. באוהל הגדול של הדמוקרטים יש הרבה מקום לחילוקי דעות אידיאולוגיים. רק 46% מחברי המפלגה מגדירים את עצמם כליברלים (אנשי שמאל בקנה מידה אמריקני), לעומת שני שלישים מהרפובליקנים האומרים שהם שמרנים.
עם זאת, מדגיש אקונומיסט, המפלגה הדמוקרטית אכן נעה שמאלה. בשנת 2000 שיעור הליברלים בין חבריה היה 28% בלבד, וגם המועמדים זזו. ניתוח שערך השבועון יחד עם אדם בוניקה מאוניברסיטת סטנפורד העלה, כי המועמד האופייני של 2018 הוא ליברלי יותר מאשר זה של 2016. יותר מועמדים גם נמצאים בקצוות הקשת – ליברלים קיצוניים או מתונים מאוד.
במקביל, נתונים אחרים מלמדים, כי מועמדים דמוקרטים שנתמכו בידי קבוצות שמאליות יותר ניצחו רק ב-37% ממירוצי הפריימריז – רובם במחוזות בהם הרפובליקנים צפויים לנצח בנובמבר. לעומת זאת, מועמדים השייכים לקבוצות המתונות או מי שנתמכו בידי הממסד המפלגתי, ניצחו ב-71 מבין 78 מירוצי פריימריז. כיצד מיישבים את הנתונים הסותרים הללו? ההסבר של אקונומיסט: הבוחרים לא ייחסו חשיבות רבה לאידיאולוגיה שמאלית, אלא נטו יותר לתמוך בנשים, בחברי קונגרס ותיקים ובמועמדים שנראו כמתאימים למחוזותיהם.
