רוכב אופנוע נעצר (יום ו', 28.9.18) ליד מכונית בבגדד, ירה שלוש יריות ונמלט. הנרצחת הייתה טארה אל-פיירז. היא לא הייתה פוליטיקאית, עובדת ציבור או קצינה. היא הייתה מלכת היופי לשעבר של עירק – אחת מארבע נשים בולטות שנרצחו בתוך זמן קצר ברחבי המדינה. התמונות זעזעו אפילו את תושביה למודי הקרבות של עירק, כותב גארדיאן.
ארבע הנשים לא הכירו זו את זו, אך לחייהן היה מכנה משותף. כולן היו דמויות ציבוריות ודבריהן הרתיחו חלקים בחברה העירקית, לה יש דעות מוצקות בשאלת התנהגותן של נשים. יציאה נגד מוסכמות אלו יכולה להיות מסוכנת; התנגדות פומבית להן יכולה לעלות בדם. הרצח לאור יום של אל-פיירז עורר דיון ציבורי נדיר בשאלה עד כמה נשות עירק התקדמו ב-15 השנים שחלפו מאז שארה"ב הפילה את משטרו של סדאם חוסין והתחייבה בין היתר לקדם את זכויות הפרט.
מותה של אל-פיירז בת ה-22 היה לאחר שבעיר בצרה נרצחה פעילת זכויות הנשים סואד אל-עלי, אשר נורתה כאשר צעדה אל מכוניתה. בחודש אוגוסט נרצחו ראשה אל-חסן ורפיפי אל-יאסירי; שתיהן עבדו בתחום האסתטיקה. ראש הממשלה (בפועל),
חיידר אל-עבאדי, אמר שלא מדובר במקרי מוות מקריים והתחייב ללכוד את הרוצחים. זיינב סלבי, עירקית העומדת בראש ארגון נשים בינלאומי בוושינגטון, האשימה: "נשים חוטפות מימין, משמאל ומהמרכז. בכל מקום. אנחנו חיות בציד מכשפות מודרני".
אל-פיירז לא התאימה למוסכמות. בגיל 16 היא התחתנה, לאחר מכן התגרשה והפכה לאם חד-הורית. היא פילסה את דרכה לבתי העירקים ברשתות החברתיות, כאשר היא מאופרת ולובשת חצאיות קצרות. היו לה 2.7 מיליון עוקבים באינסטגרם וזכתה לפופולריות בפייסבוק, טוויטר ויוטיוב. אבל כאשר אישה עירקית זוכה לפרופיל גבוה, היא מסכנת את חייה – מדגיש גארדיאן. "אנחנו יכולות לצאת ללבנון ולהתלבש כרצוננו, אבל לעשות את אותו דבר בבגדד – נחשב לחרפה", אומרת האדיל מוטהאנר בת ה-28. התגובות במדיה החברתית להירצחה של אל-פיירז שיקפו את המחלוקת שעוררה בחייה. עובד מדינה פוטר לאחר שכינה אותה "זונה" בפוסט שהעלה.
הירצחה של אל-יאסירי, רופאה פלסטית בת ה-32, עורר גם הוא גלים. היא כונתה "הברבי של עירק" ודיברה על כך שצעירות עירקיות מפגינות את עצמאותן בכך שהן משנות את הופעתן החיצונית. שלטונות עירק טענו שאל-יאסירי מתה ממנת יתר. אבל שבוע לאחר מכן מתה אל-חסן בנסיבות שבאופן רשמי נותרו בלתי פתורות.
זיינב בת ה-39 אומרת, כי התגובות שראתה במדיה החברתית לארבעת מקרי המוות גרמו לה בחילה – וגם לחשוש לחשוף את שם משפחתה. "הם אומרים: זה מגיע להן בגלל מה שעשו. אנשים מאשימים את הנערות הללו בכך שניצלו לרעה את החופש שלהן. אבל מה שמנוצל לרעה הוא תפיסת החופש. המשפחות נאלצות להגן על עצמן במקום להתאבל".
רוסול קמיל, פעילה חברתית ומומחית לאלימות מגדרית, אומרת: "מה שאירע לנערות הללו מהווה איום לכל הנשים והנערות העירקיות שרוצות לחיות בצורה חופשית, בלי קשר למוצאן האתי, לדתן ולשורשיהן. גיוון ושונוּת מהווים גישה מסוכנת לכל הנשים".
