סין ורוסיה משתפות פעולה בקריאת תיגר על מעמדה של ארה"ב כמעצמה המובילה בעולם, ובחודש שעבר ערכו יחדיו את התרגיל הצבאי הגדול ביותר מאז המלחמה הקרה. בתחילתו סעדו
ולדימיר פוטין ושי ג'ינפינג את ליבם בוודקה ופנקייק בעיר ולדיווסטוק. שתי המדינות גם מתואמות בארגונים בינלאומיים שונים, מה שמשקף את ההסכמה הגוברת ביניהן לגבי הדרך בה צריך העולם להתנהל. חלק מרכזי בהסכמה זו הוא האמונה בצורך להחליש את הדמוקרטיה – כותבים אנדראה קנדל-טיילור ודייוויד שולמן ב-Foreign Affairs.
המאמצים לחתור תחת הדמוקרטיה המערבית – במיוחד זו האמריקנית – אינם חדשים, אך היקפם משתנה. שתי המדינות רואות את החלשת הדמוקרטיה כהגברת כוחן שלהן: מוסקבה רוצה לטעון שלארה"ב אין זכות לומר למדינות אחרות כיצד לנהוג, ובייג'ינג מבקשת להפיץ את התורה הלניניסטית-קפיטליסטית הייחודית שלה.
למרות שמדובר בפעילות הנמשכת מזה מספר שנים, קנדל-טיילור ושולמן מפנים את תשומת הלב לשני גורמים המגבירים כעת את הסכנה לדמוקרטיה. האחד: מדיניות החוץ של רוסיה וסין משתלבות. רוסיה פועלת בדרכי עימות וחוצפה; סין מעדיפה לבנות קשרים כלכליים ודיפלומטיים. שילוב של שתי הדרכים הוא בעל השפעה מרחיקת לכת. רוסיה חותרת תחת מוסדות דמוקרטיים, מפיצה דיסאינפורמציה ומעודדת שחיתות; סין מציגה מודל חילופי מצליח ומציעה מימון לממשלות חלשות תמורת הינתקות מהמערב. הדינמיקה הזאת בולטת במיוחד בבלקנים ובמזרח אירופה, שם רוסיה חותרת תחת הדמוקרטיה והקשר עם
האיחוד האירופי, בעוד סין משקיעה סכומים עצומים בתשתיות.
רוסיה וסין גם יוצאות נשכרות מעליית גל הלאומנות והמחלוקת סביב הריבונות במערב. סין מפיצה מזה זמן רב את תפיסותיה בדרום-מזרח אסיה, ורוסיה עושה זאת במזרח התיכון. למסרים הללו יש כיום יותר אוזן קשבת גם באירופה, שם מעודדת מוסקבה את הפופוליזם ואת ההתנגדות לאיחוד האירופי, ומציירת אותם כהגנה פטריוטית על הריבונות הלאומית.
הגורם המדאיג השני הוא בשינוי במאזן הכוחות הגיאו-פוליטי. ההיסטוריה מלמדת, שכאשר מדינה סמכותנית אחת או יותר מובילות את העולם, מדינות נוספות נוטות ללכת בעקבותיהן. המשמעות היא, שהגורמים שחיזקו את הדמוקרטיה אחרי נפילתה של ברית המועצות מתהפכים כעת, ויוצרים תנאים טובים יותר להפצת הסמכותנות.
רוסיה וסין פועלות מזה זמן רב לעודד משטרים דיקטטוריים ידידותיים ולאחרונה הן עושות זאת באמצעות הזרמת כספים לאותם משטרים – רוסיה בוונצואלה וסין בקמבודיה. הן מציעות סיוע כספי וצבאי ללא תנאים, בניגוד לדרישותיו של המערב בתחום זכויות האדם ושלטון החוק. והן מייצאות את טכניקות ההישרדות של משטריהן למנהיגים המחפשים דרכים להדק את אחיזתם. כוחה הגובר של סין ותוקפנותה הגוברת של רוסיה מובילות לכך שהן פועלות במדינות רבות בעת ובעונה אחת, והתוצאה הישירה עלולה להיות החלשת הקשרים של אותן מדינות עם המערב.
השינויים במפה הבינלאומית גם מאפשרים לרוסיה ולסין להחליש את הדמוקרטיות מבלי לפעול בצורה ישירה נגדן. הן אינן צריכות בהכרח לייצא במישרין את מרכולתן; עלייתן ותוקפנותן משדרת מסר ברור למנהיגים אחרים בדבר הצלחת המודלים שלהן והדרך ליצור משטרים לגיטימיים.
ויקטור אורבן בהונגריה ורג'פ טאיפ
ארדואן בטורקיה מעריצים את המודל של פוטין, וזה של שי נראה גם הוא יותר ויותר דומה לו. שניהם ביחד מציירים תמונה של הצלחה ויד חזקה.
קנדל-טיילור ושולמן טוענים, כי זמן רב מדי סברו מנהיגי המערב שחוסר האמון העמוק והתחרות בין רוסיה לסין אינם ניתנים לגישור. הם טעו. האסטרטגיות של שתי המדינות צברו תנופה, גם אם בדרכים שונות. התוצאה היא שרוסיה וסין מפיצות סמכותנות ברחבי העולם, תוך הרחקת מנהיגים מן הדמוקרטיה והפיכת הישרדותם של רודנים קיימים לקלה יותר.
עימות ישיר מול רוסיה וסין אינו צפוי להצליח ואף עלול להגביר את שיתוף הפעולה ביניהן. קנדל-טיילור ושולמן מציעים למערב לחזק את התמיכה במודלים דמוקרטיים מוצלחים ולהגדיל במידה ניכרת את ההישענות של מדינות שבסיכון על המדינות הדמוקרטיות. רעיון נוסף: לחזק עיתונות עצמאית ומומחיות מקצועית שיחשפו את האמת על רוסיה וסין. ככלל, ככל שהאווירה הרגולטורית, החברה האזרחית, המפלגות הפוליטיות והתקשורת החופשית חזקות יותר – כך נחלשת ההשפעה של התקפה חיצונית על המשטר הדמוקרטי. פעולה מתואמת של ארה"ב ובעלות בריתה לחיזוק מוסדות אלו, תהיה התגובה היעילה ביותר נגד ההשפעה הסינית והרוסית.
