מקורו של הביטוי האנגלית "מאושר כמו לארי" הוא במתאגרף אוסטרלי שזכה בפרס גדול בשנות ה-90 של המאה ה-19. אקונומיסט מציע לו מקור עדכני: המנכ"ל הנכנס של ג'נרל מוטורס, לארי קאלפ, אשר יקבל תשלום העשוי להגיע ל-237 מיליון דולר.
קאלפ הוא חבר במועדון איכותי במיוחד של מנהלים הלוקחים הביתה סכומי עתק. בשנת 2017 היה השכר הממוצע של מנכ"ל ב-350 החברות הגדולות בארה"ב 19.8 מיליון דולר – פי 312 מהעובד הממוצע. שיא הפער היה בשנת 2000: אז הוא עמד על-פי 344. המשותף לשני התאריכים הללו הוא גאות בשוק המניות, אשר הקפיצה את ערך האופציות הניתנות למנהלים ומעודדת אותם להמיר אותן למזומן. בשנת 1980, לפני שהענקת אופציות למנהלים הפכה לאופנה, הפער היה פי 32 בלבד. למזלם של המנהלים, כאשר החלו לקבל אופציות – החלה גם הגאות בשוק המניות.
מנהלים יפנים כמעט ואינם מקבלים אופציות – אולי משום ששוק המניות בארצם מעולם לא התאושש מהתפקעות הבועה של שנות ה-80. שכר המנהלים היפנים הוא עשירית מאשר בארה"ב ורבע מאשר בבריטניה, מציין אקונומיסט. מצב זה סותר את הטענה לפיה צריך לתגמל מנהלים בסכומי עתק כדי שיסכימו לנהל חברות רב-לאומיות. או במילים אחרות: בכלל לא בטוח שמנהלים אמריקנים ובריטים מקבלים עשרות ומאות מיליונים רק בגלל שהם כל כך מוכשרים. הם פשוט זכו בלוטו המוניטרי.
דבורה הרגריווס מתארת בספר חדש את המציאות בבריטניה, בה תיגמול המנהלים עבר בהרבה את ביצועי החברות. בשנים 2013-2002 עלה התיגמול של מנהלי חברות פייננשל טיימס 350 ב-350%, בעוד הרווחים לפני מס עלו ב-195% והרווחים נטו – ב-140% בלבד. ההסבר המקובל הוא שהפער הזה נובע מתחרות בינלאומית על מנהלים מוכשרים, בדיוק כמו על לאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו. אבל העובדות מפריכות אותו: רק חמש מבין 500 החברות הגדולות בעולם נוהלו ב-2013 בידי מנהלים מחו"ל.
תוכניות תיגמול המיועדות לעודד את המנהלים לחשוב לטווח הארוך ולא על הרווחים המיידיים אומנם הונהגו בכמה מדינות, אבל לרוב הן באו בנוסף לתוכניות התיגמול הקיימות ולא הועילו במאומה להפחתת הפער העצום בין המנהלים לעובדים. בשנה שעברה ניצלו בעלי המניות ב-18 בלבד מבין חברות מדד פייננשל טיימס 100 את זכותם לדרוש מהדירקטוריונים הסברים על מדיניות התיגמול. כאשר מדובר בחברות שהכנסותיהן נמדדות במיליארדים, נראה שלמשקיעים מן הציבור לא ממש אכפת מתיגמול במיליונים.
אם לבעלי המניות לא אכפת, למה שלמישהו אחר כן יהיה אכפת? – שואל אקונומיסט בצורה רטורית. התוצאה של מדיניות התיגמול הנוכחית היא, שיותר מאשר אי-פעם – עשירי-ההון ועשירי-ההכנסה הם אותם אנשים. הסבירות שמי שמשתייך למאיון העליון בהכנסה מעבודה ישתייך גם למאיון העליון בהון שברשותו, עמדה ב-2010 על 63% לעומת 50% בלבד שלושה עשורים לפני כן.
הרגריווס טוענת, כי התחושה שהמערכת נשדדת לטובת האליטות העשירות, הורידה את אמון הציבור במגזר העסקי ושימנה את גלגלי הפופוליזם. לארי ודאי מאושר; הציבור – ממש לא.
