בחודש שעבר הציג ממשל טראמפ את האסטרטגיה החדשה שלו לגבי סוריה: לא עוד מאבק בדאעש אלא בלימתה של אירן. אבל הממשל מתעלם משינוי משמעותי המתרחש במזרח התיכון, ואשר התעצם לאחר רצח ג'מאל חאשוקג'י – טוענים קולין קלארק ואריאנה טבטאבי ממכון ראנד במאמר המתפרסם ב-Foreign Affairs.
במשך עשורים התחרו המעצמות האיזוריות – אירן, עירק, ישראל, סעודיה וטורקיה – על עמדות הכוח, כאשר ברקע עמדו ההתערבויות של רוסיה, בריטניה וארה"ב. עד לאחרונה ניצבו ארה"ב ובעלות בריתה באזור – ישראל, רוב מדינות המפרץ וטורקיה – מול אירן. לאחר הסכם הגרעין נראה היה, שבעלות ברית אלו – בגיבויה של וושינגטון – יצליחו לבודד את האייתולות בטהרן. אבל שורה של שינויים מקומיים, איזוריים ובינלאומיים הפרו את הסטטוס-קוו. החשוב שבהם הוא התרחקותה של טורקיה מארה"ב והתקרבותה לרוסיה ואירן.
רג'פ טאיפ
ארדואן חיזק את הכוחות המוסלמיים והרחיק את טורקיה מהחילוניות ששררה בה קרוב למאה שנה. רבות מדעותיו של ארדואן דומות לאלו של טהרן ומוסקבה, וכמותן – אנקרה היא כיום אנטי-מערבית בצורה הקיצונית ביותר מזה עשרות שנים. ארדואן רואה את עצמו כסולטאן מודרני וכיורש ראוי למנהיגות הסונית; הוא טוען בגלוי, כי טורקיה היא היחידה היכולה להוביל את העולם המוסלמי. המשמעות היא, שבית המלוכה הסעודי הוא פחות בעל ברית ויותר מתחרה.
רצח חאשוקג'י הוא רק האחרון בשורה של אירועים שהחריפו את היחסים בין טורקיה לסעודיה, כותבים קלארק וטבטאבי. כאשר סעודיה הובילה את החרם על קטר, טורקיה הצטרפה לאירן בתמיכה בנסיכות הקטנה – החשובה לה גם מסיבות אסטרטגיות וגם מסיבות כלכליות.
במקביל, חתמה טורקיה על חוזה לרכישת טילי נ"מ רוסיים מדגם
S-400 - מהלך שהוביל את שר ההגנה האמריקני,
ג'יימס מאטיס, לקרוא לה לשקול מחדש את העסקה, בציינו שלא ניתן לשלב את המערכת בסדר הכוחות של נאטו בו טורקיה עדיין חברה. כל ההתפתחויות הללו אירעו על-רקע המלחמה בסוריה, שם ארה"ב וסעודיה נותרו מאוחדות בהתנגדותן לאירן, כמו גם על-רקע המלחמה בתימן.
טורקיה רוצה להבטיח את היציבות בסוריה, גם אם משמעות הדבר היא הישארותו של
בשאר אסד בשלטון – וזוהי בדיוק המטרה של אירן ורוסיה, ששיתפו פעולה בצורה הדוקה במלחמה בסוריה. לכל השלוש יש אינטרס בשמירת שלמותה של סוריה ובמניעת התפוררותה למספר מדינות, מצב העלול לאיים על האינטרסים שלהן, ובמקרה של טורקיה – על עצם קיומה.
טורקיה מודאגת מן הכורדים יותר מאשר מדאעש, וגם בכך היא קרובה יותר לרוסיה ואירן מאשר לארה"ב. אירן יכולה להפיג חששות אלו טוב יותר מאשר ארה"ב ונאטו. למרות שנראה שכרגע איש מן השחקנים המרכזיים אינו רוצה לראות את הכורדים מקימים מדינה עצמאית, אירן וטורקיה מודאגות במיוחד מן האפשרות הזאת, העלולה להתקרב למימוש אם סוריה תתפורר.
הימצאותם בשטח של שרידי דאעש מעניקה לציר אנקרה-טהרן-מוסקבה-דמשק את התירוץ להמשיך את פעילותו הצבאית. אין זה אומר שחששותיהן של בירות אלו מפני דאעש אינם מוצדקים. אבל הן רואות הזדמנות בכך שיש להמשיך ולהילחם בארגון על אדמת סוריה. במקביל, ארדואן מהדק את הקשרים עם תחריר א-שאם – קבוצת טרור בת 10,000 איש הקשורה לאל-קאעידה ופועלת בסוריה, אותה הוא רואה כמשקל נגד למיליציה הכורדית הנתמכת בידי ארה"ב וסעודיה.
