הדיכוי בסין מגיע בימים אלו לרמות שלא נראו במדינה במשך עשרות שנים – טוענים קלי המונד, ריאן ת'וּם וג'פרי ווסטסרום במאמר ב-Foreign Affairs. מאות אלפי מוסלמים נשלחו למחנות "חינוך מחדש". מפלגה בהונג-קונג חוסלה למרות המעמד המיוחד של העיר. מורים בעיר הנמל שיאמן הצטוו למסור את דרכוניהם כדי שניתן יהיה לעקוב אחרי תנועותיהם. על חתן פרס נובל ומתנגד המשטר החולה, ליו שיאבו, נאסר לקבל טיפול רפואי. והרשימה הולכת ונמשכת.
כל אלו יוצרים תמונה ברורה של סין תחת שי ג'ינפינג. למרות כל דיבוריו של הנשיא על צעידה קדימה, במובנים רבים המדינה חוזרת לעבר. וצעדי הדיכוי הללו לא רק מוחקים את הרפורמות והפתיחות של העשורים האחרונים; בייג'ינג מרחיבה מערבה את ההיקף הגאוגרפי שלהם, לאיזורים שעד כה נראו חופשיים יחסית. אנו עדים לא להמשך הסטטוס-קוו אלא להרחבה מדאיגה שלו.
למחוז שינג'יאנג שבמערב סין יש היסטוריה ארוכה של התנגדות לשלטון הסיני, כמו גם לנסיונותיו של השלטון המרכזי לדכא התנגדות זו. אבל בשנתיים האחרונות נקטו השלטונות בצעדים חסרי תקדים במטרה לכפות על תושביו המוסלמים של המחוז, בני אוּיְגוּרוּ, ועל מיעוטים אחרים להיטמע בתרבות הסינית.
המדינה בנתה רשת של 180 מחנות ל"שינוי באמצעות חינוך", בהם נכלאו מיליון בני אדם ללא משפט. כלואים לשעבר מתארים משמעת צבאית, התעללויות נרחבות וכפייה לשנן את ססמאות המפלגה וללמוד את תורתו של שי. במקביל, גייסו השלטונות מספר רב של סינים ושלחו אותם לבתיהם של בני אויגורו, כדי לפקח על המשפחות ולקבוע מי זקוק ל"חינוך מחדש". מעשים כמו הפסקת עישון, הימנעות מלברך פקידים מקומיים או כיוון השעון לשעה המקומית – כל אלו נחשבים ל"קיצוניות" המצדיקה ענישה.
הונג-קונג נהנתה מחופש ביטוי שאינו קיים בסין גופא, והחירויות של העיר הובטחו כאשר בריטניה החזירה אותה לסין לפני 21 שנים. אבל בייג'ינג הוציאה אל מחוץ לחוק את המפלגה הלאומית – גוף קטן שהוקם לפני שנתיים וקרא לעצמאות מלאה. צעדים כאלו ננקטים דרך קבע בסין, אך בהונג-קונג מדובר בתקדים מדאיג. השלטונות הגדירו את מנהיגי המפלגה כ"בדלנים" – אותה הגדרה המשמשת את סין מזה שנים כדי לדכא את שאיפות העצמאות בטיבט.
ביטוי נוסף לדיכוי הגובר – כותב Foreign Affairs – הוא ביחס לעיתונאים הזרים. הללו ידעו מזמן, שהסינים עלולים לבטל את הוויזות שלהם אם דיווחיהם לא ימצאו חן בעיניהם. זה מעולם לא קרה בהונג-קונג – עד שבחודש שעבר בוטלה הוויזה של עורך פייננשל טיימס באסיה, ויקטור מאלט, לאחר שהנחה דיון בו השתתפו נציגי המפלגה הלאומית.
בשנת 2015 אסרו הסינים על תושבי שינג'יאנג להעניק לילדיהם שמות הקשורים לאיסלאם; כעת חל איסור זה גם על מחוז נינג'איה הסמוך, בו הייתה נהוגה עד כה יד רכה יותר. לפני חודשיים הוכרז על שינוי שמו של נהר מקומי, משום שהשם הקודם הזכיר את העבר המוסלמי של המחוז: "אייאי", טענו הסינים, מזכיר את "אעישה", אשתו של מוחמד, ולכן מעתה הנהר ייקרא "דיאנונג".
כותבי המאמר אומרים, כי בחמש שנותיו של שי בשלטון, מגיבה סין לחוסר שביעות הרצון ולמתחים הפוליטיים באמצעות חזרה לכלים שהחלה לנטוש. שי איננו מאו, לפחות מבחינה אידיאולוגית, אבל צעדיו מזכירים ימים אפלים. המחנות ל"חינוך מחדש" היו כלי של המשטר בשנות ה-50 וה-60, נעלמו אחרי ימי מאו וכאמור חוזרים כעת. הסירוב לאפשר ל-ליו לצאת לחו"ל לצורך טיפול רפואי, מזכיר גם הוא את השיטות שננקטו עד שנות ה-90. קודמיו של שי הגבילו את כהונותיהם של מנהיגי המדינה; שי ביטל את ההגבלה. כלים של הגבלת החופש שהופעלו בעבר רק בחלק מן המדינה, מתרחבים כעת למחוזות נוספים.
לדעת המונד, ווסטסרום ות'וּם, כל אלו מחייבים חשיבה מחודשת בנוגע לניתוח המתחולל בסין. חלק ממה שמתרחש כיום נובע מן הכלכלה: כאשר הצמיחה הואטה ביחס לזינוקים הדו-ספרתיים בשנים הקודמות, החלה המפלגה הקומוניסטית לחפש הסברים אחרים לזכותה להישאר בשלטון – וכיום התעמולה שלה מהללת לאומנות אתנית וגאווה בהישגים של בני האן, הרוב הסיני. אין זה מקרה, שהצעדים הקשים ביותר ננקטים כלפי בני מיעוטים.
המפלגה הקומוניסטית אינה נדרשת לשלם מחיר בחו"ל על צעדיה מבית. בעבר יצאו ארגוני זכויות אדם בינלאומיים נגד פעולות דיכוי. לעומת זאת, שי וחבריו פחות מודאגים מהתגובה הבינלאומית, משום שהם בטוחים שעושרה של סין וחשיבותה האסטרטגית יפחיתו את הסכנה מפני תגובה שכזאת. הוסיפו לכך את התוהו ובוהו הפוליטי בארה"ב ובאירופה, ותבינו מדוע המנהיגים בבייג'ינג בטוחים שהם יכולים לעשות את מה שקודמיהם חששו לבצע. אם האדישות הבינלאומית תימשך – גם הדיכוי יימשך.
