170 מיליון דולר – זהו הסכום שהשקיע ג'יי.בי פריצקר בקמפיין שלו לתפקיד מושל אילינוי. שלשום (יום ג', 6.11.18) הוא ראה ברכה בעמלו ונבחר לתפקיד. אבל למה להשקיע בו כל כך הרבה מלכתחילה? – תוהה אקונומיסט.
כתב אקונומיסט נכח בעצרת בחירות של פריצקר, שהגיע לבוש במכנסיים רפויים ובמקטורן צמר, טפח על השכם ועצר לסלפי. הוא נראה כמו דוד בכינוס משפחתי, לא כמו מי שהונו מסתכם ב-3 מיליארד דולר. פריצקר, בן למשפחת בעלי רשת מלונות היאט, התמודד מול המושל ברוס ראונר מטעם המפלגה הדמוקרטית, והקים 33 משרדים של הקמפיין ובהם 200 עובדים ו-5,000 מתנדבים.
ראונר, בעצמו איש עסקים מצליח, התחייב לפני ארבע שנים להביא לאילינוי את כישוריו בתחום הפיננסים כדי לאושש את כלכלתה המקרטעת, לשפר את גביית המיסים ולתקן את המערכת הפיננסית הרעועה. במקום זאת, הוא שקע במאבקים עם בית המחוקקים שבשליטת דמוקרטית. במשך שנתיים הוא לא יכול היה אפילו להעביר תקציב. אילינוי נותרה שקועה בחובות, בעיקר חבות פנסיונית של 130 מיליארד דולר לעובדיה.
דיק סימפסון מאוניברסיטת אילינוי שבשיקגו אומר, כי עלותו של מרוץ רגיל לתפקיד מושל המדינה היא 20 מיליון דולר. ראונר השקיע 70 מיליון; פריצקר – 170 מיליון, כמעט כולם מכיסו הפרטי. זהו תקציב הבחירות הגבוה ביותר של מועמד כלשהו לתפקיד המושל בהיסטוריה של ארה"ב. כמעט מחצית מהכסף הופנתה לתשדירי טלוויזיה, אשר תיארו את ראונר כמפסידן. פריצקר שילם על חשבונו תמורת המשרדים והעובדים, תמך במועמדים דמוקרטיים במישור המקומי והתמקד באיזורים בהם השינויים הדמוגרפיים מהירים.
פריצקר לא אמר יותר מדי מה בכוונתו לעשות אם ייבחר; הוא תומך בלגליזציה של מריחואנה ובהטלת מס על העשירים. אז מה הוא רוצה להוכיח? אקונומיסט אומר, שהתשובה נעוצה בחלקה בתחרות פנים-משפחתית. יחד עם אחיו – כמו פני פריצקר, שהייתה שרת המסחר בממשל אובמה – ובני דודיו, הוא חלק ממשפחה בעלת הון של 30 מיליארד דולר, אחת העשירות ביותר בארה"ב. משפחת פריצקר היא כבר שם גדול בעסקים, בפילנתרופיה ובחסות לפרס האדריכלות היוקרתי ביותר בעולם. היא גם מאוד תחרותית; ג'יי.בי – שהתייתם בגיל צעיר יחסית – רוצה לנצח כדי ששאר בני המשפחה יריעו לו.
סיבה אפשרית נוספת היא התיעוב כלפי
דונלד טראמפ, שמקורו בסכסוך עתיק יומין. ג'יי פריצקר, מאבותיה האגדיים של המשפחה ודודו של ג'יי.בי, היה שותפו של טראמפ בבעלות במלון גדול במנהטן. בתביעה שהגיש טען, כי טראמפ מנע את התרחבות רשת היאט בניו-יורק. הסיפור נמשך שנים, עד שלבסוף קנה פריצקר בשנת 1996 את חלקו של טראמפ.
אקונומיסט מצביע על עוד נימוק: ההתמודדות, ובוודאי הניצחון, מעניקים לפריצקר השפעה רבה על המפלגה הרפובליקנית באילינוי. ראונר למד על בשרו, שגם מושל רפובליקני צריך להסתדר עם מייקל מדיגאן, הדמוקרט העומד בראש בית המחוקקים במדינה ואולי הפוליטיקאי המצליח ביותר בארה"ב; הוא האיש החזק בבירה ספרינגפילד מאז תחילת שנות ה-80.
הביקורת הקשה ביותר של ראונר על פריצקר הייתה, שאם הוא ייבחר – מי שינהל בפועל את המדינה יהיה מדיגאן. מקור כוחו של מדיגאן הוא שליטתו בקופתה של המפלגה, אבל פריצקר לא צריך אותו. "אתה לא בוחר מי יהיה יו"ר בית המחוקקים", אמר פריצקר על כך. נכון, אבל 170 מיליון דולר בהחלט קונים מעמד והשפעה שלא היו לקודמיו.
