בריטניה, אירופה וסין

במלאת מאה שנה לסיומה של מלחמת העולם הראשונה (יום א', 11.11.18), הציג דיילי טלגרף לשני מומחים במדעי המדינה את השאלה: האם בריטניה צריכה להמשיך ולהשתתף בהגנתה של אירופה? למרות שהיא פורשת מהאיחוד האירופי, הממלכה נשארת חברה בכירה בברית נאטו.

האויבים מחפשים נקודות חולשה

ר"ט הווארד סבור שהתשובה חיובית. הסיבה איננה האיומים מצד רוסיה וסין, שהם פחותים מאלו של המלחמה הקרה. הסיבה גם איננה עוצמתה הצבאית של בריטניה. הסיבה היא מצבו השביר של האיחוד האירופי, הנתון ללחצים מצד הבדלנים קטלוניה, משבר התקציב באיטליה, בעיית המהגרים והאפשרות לבדלנות מתוך בריטניה. כל אויב של בריטניה – ולדימיר פוטין או טרוריסט ג'יהאדיסט - מחפש חולשות אותן יוכל לנצל, מסביר הווארד, והם לא יהססו להכות אם יחושו שהיא חלשה מבחינה פוליטית מכדי להגן על עצמה. בריטניה צריכה להיות ערה למידה בה נכונים אויבים לפגוע במי שהם בזים לו או חוששים ממנו. זה מה שהוביל לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, כאשר הצבא הגרמני חיפש נקודות חולשה בנכונותה של צרפת להתייצב לצידה של רוסיה ובנכונותה של בריטניה להגן על צרפת. אחת הטרגדיות של האיחוד האירופי היא שמבנהו המלאכותי עלול לגרור לאי הבנות לאומיות, שמשקיפים מבחוץ עלולים לטעות בהבנת חשיבותן. מחויבות של בריטניה להגנת אירופה בעולם שאחרי הברקזיט, תפיג במחי יד את האשליות הללו. היא תבהיר שהברקזיט, או כל מתח פוליטי אחר, לא יפגע במערכת הביטחונית ובאינטרסים המשותפים. בריטניה יכולה להמשיך ולחלוק עם צרפת את משאביה הביטחוניים החשובים ביותר ולהמשיך ולתרום לפעילות האיחוד בחו"ל כשותף חיצוני. מחויבות כזו גם תזכיר שהברקזיט מחזק את החברה הבריטית ואת זו של בעלות בריתה. כאשר ישרתו תחת דגלם שלהם ולא עבור סופר-מדינה מלאכותית בדמות האיחוד, לחיילים הבריטים יהיו יותר הזדהות, מסורת ורוח לחימה מאשר לעמיתיהם באירופה. וזה ייעשה ללא עירובו של כסף אירופי העלול להשפיע על קבלת ההחלטות בלונדון, כך שהצבא הבריטי ינוהל בידי מי שמכיר אותו טוב יותר מכל אחד אחר.

יותר פעילות באזור הודו-סין

ג'יימס רוג'רס משיב על השאלה בשלילה. האסטרטגיה המסורתית של בריטניה הייתה להתנגד למעצמה החזקה ביותר, התוקפנית ביותר והמאיימת ביותר ביבשת, ובמיוחד – למנוע מבלגיה והולנד ליפול לידיה של מעצמה כזאת. שום מדינה לא תרמה עוצמה צבאית ותעשייתית כמו זו שהעמידה בריטניה גם נגד גרמניה וגם נגד ברית המועצות. אפילו בשנות ה-2000 נותרו 10,000 חיילים בריטים בגרמניה, אך הם אמורים להשלים את נסיגתם עד שנת 2020. חידוש האיום הרוסי לאחר הפלישה לאוקראינה ב-2014 חייב את בריטניה לשנות את המסלול, והיא שיגרה חיילים לאמן את צבא אוקראינה. היא גם שיגרה 800 חיילים לאסטוניה ו-150 לפולין כדי להתנגד לתוקפנות הרוסית. כעת יש לבריטניה בכוח התגובה המהיר יותר חיילים מאשר כל מדינה אחרת, כולל ארה"ב. היא גם מחויבת להחזיר עתודות בגרמניה לצורך תנועה מזרחה במקרה של משבר. בריטניה גם שיגרה את חיל-האוויר המלכותי לשמי המדינות הבלטיות והים השחור, ובשנה הבאה תפעל בשמי איסלנד. במקביל, עם התחזקותה של סין ושינוי ההתמקדות של ארה"ב באזור הודו והאוקיינוס השקט, הגבירה בריטניה את פעילותה במזרח. עם השקת נושאת המטוסים המלכה אליזבת, הצי המלכותי שב ומגביר משמעותית את כוחו ומרחיב את פריסתו העולמית. הקמת בסיסים לוגיסטיים בבחריין ובעומאן מעמיקה עוד יותר את הפעילות באיזור. לאור זאת, ולנוכח החשיבות הכלכלית העצומה של אזור סין והודו, האם צריכה בריטניה להמשיך להגן על אירופה? כן ולא, משיב רוג'רס. מבחינה אנוכית, בריטניה אינה יכולה להתעלם מהאיום הרוסי. אבל בעיקרון, מדינות נאטו האחרות צריכות לעשות יותר. גרמניה, איטליה, ספרד והולנד – מדינות גדולות ועשירות, שיכולות להגן על אירופה – הפכו לקצת יותר מאשר טרמפיסטים. הדבר נכון בעיקר לגבי גרמניה, אשר למרות העודף התקציבי העצום שלה – ממשיכה להקטין את תקציב הביטחון שלה, וזאת למרות שהיא מחויבת להגיע עד 2024 להוצאה של 2% מהתמ"ג. רוג'רס מעיר, כי הדבר מדהים עוד יותר לנוכח שהעובדה שגרמניה מטילה ספק פומבי במחויבות של בריטניה וארה"ב להגנת אירופה, בעוד היא עצמה משקיעה מדי שנה 30 מיליארד דולר ברווחתה ובתעשייתה במקום בביטחון. הנשיא דונלד טראמפ לא התקבל בהתלהבות בלונדון, אבל הוא צודק בטענותיו נגד ההשתתפות הבלתי-מספקת של אירופה בהוצאות הגנתה. במקום לבזבז זמן על יצירת "ריבונות אירופית", מציע רוג'רס, עדיף שגרמניה, איטליה, ספרד והולנד יוציאו יותר על הגנתן ויספקו יותר כוחות לוחמים שיוכלו להתמודד עם האתגרים בפניהם ניצבת נאטו – וכך ישחררו את ארה"ב ובריטניה לעסוק באתגרים הניצבים בפניהן לבדן. ארה"ב ובריטניה בוודאי שאינן יכולות לסגת מן היבשת, מדגיש רוג'רס, משום שרק הן יכולות להפעיל ממנה את טילי הגרעין טריידנט. אבל הולכים ומתקרבים לקיצם הימים בהן שתי המדינות יכולות להגן לבדן על בריטניה, משום שאתגרים חשובים יותר מחכים להן מעבר לים.