בעידן בו רוב הגאדג'טים שורדים שנים בודדות, מחמם את הלב לדעת שאחד הכלים הטכנולוגיים המורכבים ביותר שנבנו אי-פעם סוגר שני עשורים. ב-20.11.18 מלאו 20 שנה לשיגור תחנת החלל הבינלאומית, שמעבר להישג המדעי העצום שלה – היא גם סמל נדיר מדי לנצחונו של שיתוף הפעולה על פני המחלוקות, כותב טיים.
באותו יום לפני 20 שנה, בשעה 11:40 בבוקר, שוגר מבסיס בקינור קוסמודרום שבקזחסטן היחידה הראשונה של התחנה, שיוצרה ברוסיה בידי מדענים אמריקנים ורוסים. ב-1991, לאחר קריסתה של ברית המועצות, ניצלה ארה"ב את תעשיית החלל הסובייטית כדי להוריד את העלויות ולאזרח את חזון "מלחמת הכוכבים" של רונלד רייגן. היריבים לשעבר מצאו שפה משותפת בשאיפתם להציב מבנה בגובה של 400 ק"מ מעל כדור-הארץ.
שיתוף הפעולה נמשך באיוש התחנה. ביל שפרד, יורי גיז'נקו וסרגיי קריקאלב היו הראשונים שהגיעו לתחנה, ב-2.11.2000. באותה עת, התחנה לא עשתה הרבה יותר מאשר להקיף את כדור-הארץ בכל 90 דקות. אבל בשני העשורים שחלפו הפכו אותה סוכנויות החלל של 15 מדינות – ובהן צרפת, ספרד, קנדה, גרמניה ויפן – למבנה מודולרי בגודל של מגרש פוטבול ובו 15 חלקים שונים. הצורך לאייש את התחנה בכל עת בשישה אסטרונאוטים הביא גם הוא לשיתוף פעולה בינלאומי. 230 בני אדם מ-18 מדינות עבדו בה עד כה. מי שהגיע החודש לבגרות – מדגים טיים – לא עבר יום אחד בחייו מבלי שלפחות אדם אחד יהיה בו בחלל.
לצד ההצלחות, העלות העצומה של התחנה הייתה מקור מתמיד לדאגות. ההערכות נעות בין 100 ל-150 מיליארד דולר. רבים טוענים שעדיף היה להשקיע את הכסף בשיפור תנאי החיים בכדור-הארץ. העובדה שלא היו הרבה תוצאות מדעיות לניסויים שהתקיימו בתחנה, לא סייעה ליחסי הציבור שלה. ועדיין, טוען טיים, היה זה מחקר שאפתני שהתמקד בשאלה כיצד תאים, רקמות ונוזלים מגיבים כאשר הם משוחררים מכוח הכבידה. מחקרים רבים בחנו את תפקודו של גוף האדם בשהות ממושכת בחלל – מידע חיוני למימוש השאיפה לטוס למאדים ולחזור, עניין של 500 יום. הממצאים משהות השיא של שנה בחלל, אותה רשמו שני אסטרונאוטים, חשובים להמשך הרחבת גבולותיה של האנושות.
לדעת השבועון, התרומה הגדולה ביותר של התחנה היא בהיותה שיתוף הפעולה המדעי הגדול ביותר בהיסטוריה בעיתות שלום. חקר החלל הוא עניין מסוכן ויקר, ושיתוף פעולה בינלאומי מגדיר את גבולותיו. שיתוף הפעולה הזה גורם לכך, שאפילו בזמנים של משברים בינלאומיים חריפים, לא ניתן לנתק לחלוטין את ערוצי התקשורת. כאשר יחסי ארה"ב-רוסיה הגיעו לשפל לאחר הפלישה לקרים, המשיכו שתי המדינות לשתף פעולה בתחנת החלל, בה היו לשתיהן חיים וכסף על כף המאזניים.
כאשר ממשלות מפנות את מבטיהן לעבר הירח, מאדים ואף רחוק יותר, עתידה של תחנת החלל אינו ברור. נאסא התחייבה לממן אותה עד 2024. היו דיבורים על כך שלאחר מכן היא תתרסק באוקיינוס השקט או תועבר לידיים פרטיות. יהא גורלה אשר יהא – אין לשכוח את תפקידה היחיד במינו כמופת לשיתוף פעולה בינלאומי.
