מה שרוברטס לא אמר

"אין לנו שופטי אובמה, שופטי טראמפ, שופטי בוש או שופטי קלינטון. יש לנו קבוצת יוצאת דופן של שופטים מסורים העושים כמיטב יכולתם לתת צדק שווה למי שמופיעים בפניהם". זו הייתה (21.11.18) תגובתו חסרת התקדים של נשיא בית המשפט העליון של ארה"ב, ג'ון רוברטס, לכינוי "שופט של אובמה" שהדביק דונלד טראמפ לשופט מחוזי שפסק נגד צו של הממשל בנושא ההגירה. רוברטס היה יכול להגיד הרבה יותר, כותב פרד ברבש בוושינגטון פוסט. הוא יכול היה לומר, שבתי המשפט ברחבי ארה"ב פסקו כבר 50-40 פעם נגד ממשל טראמפ, ובמספר עצום שכזה – טראמפ לא יכול לתלות את האשמה בשופטים. למרות עשרות השנים של דיבור על "אקטיביזם שיפוטי", טוען ברבש, השופטים המחוזיים מרוסנים מאוד כאשר זה מגיע לעימות עם הנשיא. גישתם המקובלת, כפי שניסחה זאת השופטת המחוזית בדימוס ננסי גרטנר, היא "להתכופף, להתחמק ולהשתמט". אבל, הוסיפה במאמר שפרסמה בחודש אפריל, ייתכן שכעת הגישה הזאת איננה אפשרית. "זה דבר אחד כאשר אתה מאמין שאנשי הממשל פועלים פחות או יותר בגבולות החוקתיים. זה דבר אחר כאשר אתה ממש מוטרד מניצול לרעה של כוח המשרה". התבוסות המשפטיות הגדולות ביותר של ממשל טראמפ היו באיסור הכניסה של מוסלמים (עד שבית המשפט העליון אישר את הנוסח השלישי והמרוכך ביותר של הצו), נסיונו למנוע זכויות מילדים שנולדו בארה"ב למהגרים בלתי חוקיים (נבלם בידי לפחות ארבעה בתי משפט) והניסיון למנוע גיוס לצבא של טרנסג'נדרים (נבלם בידי ארבעה שופטים). לכך יש להוסיף פסיקות ברחבי ארה"ב נגד הפסקת המימון לתוכניות מניעת הריון בקרב נערות, צו מניעה נגד פרויקט ענק להולכת נפט ועוד. הפסיקות הללו היו של שופטים שמונו בידי נשיאים משתי המפלגות. למשל: דנה סברו, אשר מונתה בידי ג'ורג' בוש הבן, מתחה שוב ושוב ביקורת נוקבת על הממשל בשל הפרדת ילדי מסתננים מהוריהם. השופט טימותי קלי הורה להחזיר לעיתונאי ג'ים אקוסטה את אישור הכניסה לבית הלבן; הוא מונה בידי... דונלד טראמפ. קצפו של טראמפ יצא גם על בית המשפט לערעורים במחוז התשיעי, שמושבו בסן פרנציסקו ואשר אחראי על קליפורוניה, נבאדה, אריזונה, מונטנה, וושינגטון, אורגון, הוואי, אלסקה ואיידהו. אכן, חלק משמעותי מן הפסיקות נגד הממשל באו מבית משפט זה, אשר מהווה מטרה קבועה לביקורת מהצד הימני של המפה. אבל פסיקות נגד טראמפ היו גם משופטים המכהנים בניו-יורק, מרילנד, העיר וושינגטון, פנסילבניה, אוהיו, מסצ'וסטס, וירג'יניה, מישיגן ועוד. אין דרך מדעית להשוות בין לשונם של השופטים השונים, אבל ברבש סבור שהרושם הכללי הוא שדווקא השופטים אשר מונו בידי נשיאים רפובליקנים נוטים להטיף יותר לטראמפ בנוגע לחוקה. אחד הניסוחים החריפים ביותר הופיע בפסק דין, בו עצר בית המשפט את תוכניתו של הממשל לפעול נגד ערים הממעטות לשתף פעולה עם הממשל הפדרלי באכיפת החוק (מה שמכונה sanctuary cities). פסק הדין ניתן בידי השופטת אילנה רובנר בבית המשפט לערעורים בשיקגו; רובנר מונתה בידי ג'ורג' בוש האב, ועמיתיה שהצטרפו לפסיקתה מונו בידי ג'רלד פורד ורונלד רייגן – כולם רפובליקנים. היא כתבה: "מייסדי ארצנו הבינו היטב שריכוז הכוח מאיים על חירויות הפרט, והציבו מחסום בפני עריצות שכזאת על-ידי יצירה של הפרדת רשויות בין זרועות הממשלה. הם הרשות המבצעת תוכל להכתיב מדיניות, ואז להשתמש בכוחה כדי לכפות שיתוף פעולה במדיניות זו מצד הממשלות המדינתיות והמקומיות, וכל זאת ללא הרשאה או אפילו הסכמה שבשתיקה מצד המחוקקים הנבחרים, זוהי נטישה של המחסום בפני עריצות". בדבריו של טראמפ היה אולי מרכיב אחד נכון: הוא טען שממשלו מפסיד בבתי המשפט "בצורה אוטומטית". בהתחשב בניסיון של השנתיים האחרונות, זה כנראה לא רחוק מן האמת. אבל רוברטס לא יכול היה לומר זאת ולהסביר מדוע: כי הממשל פועל בניגוד לחוקה.