האיסלאם הוא מרכיב חשוב – ולעיתים בלעדי – באידיאולוגיה של כל מדינה מוסלמית ומעורב עם ריאל-פוליטיקה מודרנית יותר. לממשלות אלו יש מניע לשלב את האיסלאם במדיניות החוץ שלהן, תוך שימוש ברעיונות דתיים כדי להגביר את יוקרתן ולקדם את האינטרסים שלהן. אבל יש כאן מילכוד: ברגע בו האיסלאם נכנס לוויכוח הציבורי, הוא הופך מאמונה דתית פרטית לנושא של ביטחון לאומי, וממשלות מרגישות שהן חייבות להתערב גם בוויכוח על מהותו – וחילוקי דעות פנימיים כאלו משפיעים על השימוש בו בחו"ל, כותבים פיטר מנדביל ושאדי חמיד ב-Foreign Affairs.
השימוש ב"כוח הרך" (האידיאולוגי-פוליטי) של האיסלאם איננו חדש. סעודיה משקיעה מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת מיליארדי דולרים בהפצת הגירסה האולטרה-שמרנית שלה לאיסלאם. אבל מאז האביב הערבי ב-2011, הכוח הרך של האיסלאם הפך לחלק חשוב במיוחד מהגיאו-פוליטיקה החדשה של המזרח התיכון. הממשלות המוסלמיות מנסות, במידה גדולה מאי פעם, לעצב את המסלול הדתי ולשלוט בידע הדתי, כדי לקדם את האינטרסים הלאומיים שלהן.
קחו למשל את רצח ג'מאל חאשוקג'י, בו משטר איסלמיסטי שמרני רוצח אדם משום שהוא איסלמיסט – אבל מסוג אחר, של האחים המוסלמים. עד 2011 לא הייתה לסעודיה בעיה עם האחים המוסלמים ואנשיהם אפילו קיבלו משרות הוראה בממלכה. אבל מאז האביב הערבי, כאשר מפלגות המזוהים עימם ניצחו במצרים ובתוניסיה, משפחות המלוכה במפרץ הפרסי רואות אותם כסכנה לקיומן. מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות מגדירות כעת את האחים המוסלמים כארגון טרור. ממשלות אלו יוצאות נגד מה שהן מכנות "איסלאם סטטי" – גירסה מיושנת של הדת המנוגדת לאינטרסים העדכניים של המדינה.
מבחינת ארה"ב והעולם המערבי – ממשיכים מנדביל וחמיד – הכוח הרך של האיסלאם מקשה של הבנת בעלות בריתם המוסלמיות. וושינגטון צריכה להבין תחילה, שהתחרות על האיסלאם ותפקידו אינה מוגבלת לתחומי המדינות המוסלמיות, אלא משפיעה על מדיניות החוץ של המשטרים הסמכותניים שהם בני בריתה. זה אומר, שגם פקידים שמייחסים פחות חשיבות לזכויות אדם, צריכים לשים לב לאופן בו משטרים אלו מדכאים את מתנגדיהם, משום שהדבר משליך במישרין על התנהגותם במישור הבינלאומי.
איחוד האמירויות, ירדן ומרוקו זוכות לתשבחות על אימוץ "איסלאם מתון" ולתמיכה מן המערב, כתשובה לאיסלאם הקיצוני הרצחני. אבל יש לזכור, כי הכוח הרך של האיסלאם משרת את הממשלות של מדינות אלו יותר מאשר את אזרחיהן. כמעט כל המשטרים המוסלמיים במזרח התיכון אימצו היבטים דתיים כאלו ואחרים במדיניות החוץ שלהם. למשל: סעודיה מעודדת, או לפחות מעלימה עין, מהטפה אלימה נגד השיעים בשל יריבותה עם אירן.
אירן מצידה אינה יכולה לעודד בצורה ישירה פעילות אנטי-סונית, אשר תקומם נגדה את רוב העולם המוסלמי. במקום זאת היא מעוררת עוינות בין-עדתית במדינות כמו עירק, לבנון ובחריין באמצעות שימוש בסמלים של דיכוי שיעי מן העבר המוסלמי בניסיון ליצור זהות בינם לבין המשטרים הקיימים. הן במקרה הסעודי והן במקרה האירני, גיאו-פוליטיקה ואיסלאם שלובים יחדיו במידה כזאת, שקשה לדעת היכן נגמר האחד ומתחיל האחר.
למרות שהאיסלאם תמיד היה נוכח בפוליטיקה של המזרח התיכון, חשיבותו גדלה בשנים האחרונות – לא רק בשל האביב הערבי, אלא גם בשל החלטות שהתקבלו בוושינגטון, טוענים מנדביל וחמיד.
ברק אובמה ו
דונלד טראמפ ניסו להתרחק מהעיסוק היום-יומי במזרח התיכון ולהעביר יותר אחריות לבעלות הברית הערביות של ארה"ב. הדבר עודד את האחרונות – ובמיוחד את סעודיה – לאמץ מדיניות חוץ תוקפנית יותר, המסתמכת על אידיאולוגיה תוקפנית יותר. הכוח הרך האיסלאמי מציע בדיוק את זה.
במבט רחב יותר, מתחולל ברחבי העולם שינוי כאשר מתרבים הספקות בנוגע לעתידו של סדר העולם הליברלי בהנהגת ארה"ב, ויש יותר מרחב לאידיאולוגיות יריבות. מנדביל וחמיד מזהירים, כי אם ארה"ב תמשיך לסגת מהתפקיד המסורתי שלה בקידום הסדר העולמי, תתגבר התחרות סביב אופיו של האיסלאם והשימוש בו.
