לפני עשר שנים בלבד, היינו מביטים בתמיהה על מי שמצלם את עצמו בפומבי. כיום אנו מוקפים כל העת באנשים העושים זאת, עד שכלל איננו שמים לב לכך – כותב בדיילי טלגרף ריאן גנדר, מפיק הסרט התיעודי "הסלפי ואני". קל לראות בכך תופעה חסרת תקדים, ואכן הטכנולוגיה המאפשרת את הסלפי היא המצאה מודרנית לגמרי. אבל למעשה, יש לסלפי שורשים היסטוריים.
הסלפי הולך אחורה מאות שנים – לדיוקנאות שאנו רגילים לראות במוזאונים. לדעת גנדר, המעניין ביותר הוא דיוקנו של ארנולפיני שצייר יאן ון-אייק בשנת 1434: בבואתו של הצייר נשקפת במראה בחלקו האחורי של הציור, ומעליה בלטינית המילים "יאן ון-אייק היה כאן". זוהי עדות מוקדמת לרצונו של אדם להנציח את העובדה שהוא היה "כאן". וכמו שידוענית מודרנית יכולה לצלם סלפי במטוס פרטי כדי ליצור את הרושם שממש טסה בו, כך גם ון-אייק יצר את הרושם שהוא נכח במקום בו צויר הדיוקן.
מובן, שבעבר יכלו להרשות לעצמם רק העשירים והמפורסמים להזמין ציורים של דיוקנאותיהם, בעוד הסלפי זמין לכל. אבל העיקרון הוא בן מאות שנים, וביסודו עומד אותו רצון: להשביע את רצונו בהכרה של המצויר/המצולם ואת שאיפתו להערכה עצמית. זהו דחף המצוי בטבע האנושי, וכעת פשוט קיבלנו את האפשרות לממש אותו מדי יום.
גם ההיבט הפסיכולוגי של הסלפי איננו חדש, טוען גנדר. תחשבו על מטופליו של זיגמונד פרויד, החושפים את רגשותיהם וחלומותיהם. כיום כולנו "מטופלים" ויש לנו רמקול, ואנחנו יכולים לשתף את כל העולם בתחושותינו. בדיוק כשם שהטיפול הפסיכולוגי סייע להתגבר על הקושי לדבר על מה שמטריד אותנו, המדיה החברתית מאפשרת לנו לדבר על רגשותינו.
אבל עד כמה אמיתית התמונה הדיגיטלית של עצמנו, שאותה אנחנו משתפים עם העולם? בסלפי, שוב לא קיים המסנן בין האמיתי לשאינו אמיתי. אין ספק שהרצון שלנו לשתף את תמונותינו הוא נרקיסיסטי – וגם זה לא חדש, אלא הולך אחורה עד למיתולוגיה היוונית. כל מי שמצלם סלפי, מאוהב בדימוי של עצמו – בדיוק כמו נרקיסוס היווני. אנחנו מרותקים בדימוי העצמי שלנו כמו תינוק בן חצי שנה הרואה לראשונה את עצמו במראה.
תמיד היינו עולם של מצלמי דימויים, טוען גנדר. באמצעותם אנחנו מנווטים את העולם. כמו שמגלים הנציחו את הצמחים שמצאו, אך אנחנו מצלמים את עצמנו כדי להוכיח היכן היינו ולקבע את הרגע לפני שיירד למצולות השכחה. כולנו רוצים להוכיח שעודנו חיים, וכולנו רוצים לאחוז חזק במשהו שאחרת יחמוק מאיתנו.
כמה אירוני, שדווקא זה גורם לנו לאבד כל כך הרבה. בתוך התחלה, איבדנו את הקשר עם הטבע והמציאות – גם משום שאנחנו כל כך צמודים לטלפונים שלנו. אנחנו גם מאבדים זמן בדרך. אם חלילה ייאמר למישהו שנותרו לו שלושה שבועות לחיות, האם יבזבז אותם בפייסבוק? בריצתנו לתפוס את ההווה, אנחנו נותנים למשאב היקר ביותר – הזמן – לחמוק מבין אצבעותינו. ולמעשה, לעולם איננו חיים את הרגע. המבט שלנו כל כך מרוכז בעתיד – להראות עוד מעט לכולם מה שאנחנו עושים – עד שאנחנו מזניחים את חוויית הרגע. הדבר השלישי אותו אנחנו עלולים לאבד הוא את עצמנו. כאשר אנחנו מתחילים להיות טיפוסים שחייהם בדיוניים – בדייטים און-ליין, במשחקים ברשת או בקשרים במרחב הסייבר – קשה לראות כיצד נרגיש אי-פעם שלמים ומלאים.
אז כמה עלינו להיות מודאגים? קשה להכניס שכל במציאות בה אנו חיים. אבל בחינתה בפרספקטיבה היסטורית, מסייעת לנו להבין את עולמנו – סבור גנדר. אנחנו חיים בעידן של שינוי עצום, ולעיתים קרובות מאבדים את היער מרוב עצים. אבל ייתכן שבעוד עשר שנים נסתכל לאחור ונבין מה כל זה היה. ההיסטוריה עמוסה בחזרות על עצמה ובסוף הכל מתאזן.
