אחות ניצבת ליד אינקובטור ובו תינוק צנום בן שלושה חודשים; כל שהיא יודעת עליו הוא ששמו סייפאללה – חרבו של אללה. הרופא אופטימי: סייפאללה שרד את שלושת הימים הראשונים מאז הגיע לבית החולים בעיר אל-חסקה שבשליטת הכורדים בצפון-מזרח סוריה. רבים מבין 30-20 הילדים המגיעים לכאן מדי יום מתים בתוך שעות.
לכאן מגיעים הקורבנות החלשים ביותר והחפים מפשע ביותר של המדינה האיסלאמית הגוועת, מה שהיה מעוז דאעש – מדווח דר-שפיגל מבית החולים, שמטעמי ביטחון שמו לא נחשף. האבות, החשודים בפעילות בדאעש או בתמיכה בו, נעצרו באלפיהם. 70,000 נשים וילדים מצטופפים במחנה הפליטים אל-האוול, בו יש רק שתי מרפאות קטנות.
לא ברור מי יכול להציל את מי. האזור הכורדי נהנה כרגע מעצמאות בפועל, אבל הוא איננו מדינה מסודרת – ולכן ארגונים הכפופים לאו"ם אינם יודעים מה מותר להם לעשות. בשל כך, הם הגיעו להסכם ישיר עם בית החולים בו מאושפז סייפאללה, ומסייעים לו בתרופות, תחליפי חלב ומשכורות. אבל יש צורך בעזרה נרחבת בהרבה, משום שמספר הפליטים הולך וגדל – לעיתים ב-1,000 ביום. רבים מן הילדים סובלים מתת-תזונה וטראומה, חלקם פצועים וחלקם סובלים ממחלות שהרופאים סברו שעברו מן העולם. יש ביניהם יתומים שעברו מיד ליד לאחר שאמותיהם – לעיתים נערות בנות 16-15 – נהרגו בהפצצות.
המקרים הקשים ביותר מאושפזים בשישה מבין שמונת האינקובטורים השמורים לילדים מהמחנה. ילדים אחרים שוכבים בחדרים שהותאמו בחופזה. באחד מהם נמצאים 32 ילדים, המשקפים את הרב-לאומיות של החליפות: בעלי מוצא אפריקני ליד ילדה בלונדית ממוצא שבדי, אסיאתים ליד אירופים. יש להם דבר אחד משותף: הם קורבנות חפים מפשע, צאצאים לגברים שהתייחסו אל אמותיהם כמכונות ילודה.
העיתונאי כריסטוף רויטר מספר, כי חלק מן הילדים שוכבים ללא תנועה, עד שיש לגעת בחזותיהם כדי לוודא שהם חיים. שרה בת השנתיים אוזרת את כל כוחה ויושבת במיטתה, בעת שהאחות מאכילה אותה בכפית. בעיני רויטר, היא מסתכלת סביבה כאומרת: אני אשרוד, אני לא אמות!
לילדים שמגיעים לבית החולים יש סיכוי לא רע להישאר בחיים; הבעיה היא להגיע אליו. הנשים והילדים שהצליחו לצאת בחיים מהמעוז האחרון של דאעש, מחוז בארוז, נוסעים במשך כמה שעות במשאיות פתוחות למחנה אל-האוול. הכורדים מביאים את המקרים הקשים ביותר לבית החולים באל-חסקה, נסיעה של עוד שעה וחצי. רבים מן הילדים אינם שורדים את הדרך הארוכה והקשה. למעלה מ-100 ילדים הגיעו מתים או מתו זמן קצר לאחר בואם – בחודש מארס לבדו.
אישה גרמנייה אחת הצטרפה לדאעש בסוריה ושם ילדה את בתה, סופיה. התינוקת בת חמשת החודשים אובחנה כסובלת כפגיעה מוחית ונותחה. אבל האם חיכתה שבועות רבים במשך שעות מדי יום ליד שער האזור במחנה בו הוחזקו נשים זרות, והתחננה לעזרה עבור בתה. היא הלכה והתייאשה, ורק חשיפת הסיפור בידי עיתונאים זרים הביאה לכך שסופיה הועברה לבית החולים וחייה ניצלו.
הרופא עימו שוחח רויטר לא הופתע למשמע הסיפור. "יש יותר מדי אנשים, יותר מדי חולים שמגיעים מהאזור האחרון של דאעש. איש לא ציפה לעשרות אלפים", הוא מסביר. אחת הבעיות הקשות ביותר כרגע במחנה היא האבחון: מי זקוק לאשפוז ובאיזו דחיפות. ולצד הפליטים, בית החולים חייב להמשיך לטפל בתושבי אל-חסקה.
הפתרון המתבקש הוא להקים בית חולים במחנה אל-האוול, אבל זה לא קורה ולא נראה שיקרה. כולם התרכזו במלחמה נגד דאעש ולא חשבו על האזרחים. במיוחד לא הוקדשה מחשבה כלשהי לאלפי הילדים שנולדו בחמש השנים בהן שלט הארגון באיזור, ושכעת נותרו ללא הורים – אם משום שהללו נהרגו ואם משום שהם כלואים. "אנחנו מטפלים כעת כמיטב יכולתנו בקטנים ביותר, אבל אחרי שבועיים-שלושה הם חייבים לעזוב, אחרת לא יהיה לנו מקום לבאים", אומר הרופא.
