- העיתונאית כריסטין הולסט פרסמה באתר ניוזוויק מאמר העוסק באונס שעברה ובלקחים שיש להפיק ממקרים כאלו. הדברים נכתבו בגוף ראשון וכך גם מובאים כאן עיקריהם.
לפני מספר שבועות ראיתי בטלוויזיה אדם אפור שיער, ומה שאמר גרם לי לבכות. היה זה ראש ממשלת דנמרק, לארס לוקה-ראמוסן, אשר הודיע שממשלתו תגיש חוקי אונס חדשים שיתבססו על שאלת ההסכמה מרצון.
כדי להבין מדוע הגבתי בצורה כזאת, יש להכיר את המסע שעברתי במשך שנתיים מאז ליל קיץ אחד, בו נאנסתי. לא נאנסתי בידי אדם זר בסמטה אפלה, אלא בידי מישהו שראיתי בו ידיד ובדירה בה חשתי בטוחה. התאכסנתי בדירתו בקופנהאגן, כמו מספר פעמים בעבר. הוא נכנס לחדרי. הוא רצה סקס. סירבתי. הוא נכנס למיטה שלי. התנגדתי. הוא הצמיד את ידו לגרוני, ריתק אותי למיטה ואנס אותי.
למחרת בבוקר הייתי בהלם. לקח לי יום שלם עד שיכולתי להגיד את המילה "אונס"; מצאתי את עצמי אומרת "האירוע". נדרשו לי כמה ימים עד שאזרתי אומץ לפנות למשטרה. היה צורך בארבעה נסיונות, ובפעם השנייה נלקחתי לחדר קטן והוזהרתי שאשלח לכלא אם אשקר.
בשנה וחצי שלאחר מכן נאבקתי למצוא את דרכי במערכת המשפטית המורכבת והאיטית. ההיבט הגרוע ביותר היה כאשר השוטרים, עורכי הדין והשופט התמקדו בשאלה האם התנגדתי פיזית או רק אמרתי שאינני מסכימה. למרות שאמרתי לאנס מספר פעמים להפסיק, נשאלתי שוב ושוב האם יש לי הוכחה פיזית לכך שהתנגדתי.
הסיבה לכך הייתה, שהחוק הדני אינו מגדיר אונס על בסיס של חוסר הסכמה, אלא על אלימות פיזית ואיומים, או אם הקורבן לא היה מסוגל להתנגד. התפיסה לפיה הקורבן הסכים אם לא התנגד בצורה פיזית היא בעייתית מאוד, שכן "שיתוק" או "קיפאון" הם תגובות מוכרות מאוד לתקיפה מינית.
וזה לא המצב רק בדנמרק; זהו החוק גם בנורבגיה ובפינלנד. למרות הדימוי של סקנדינביה כמקום של שוויון מגדרי, האמת לגבי הנשים שם שונה לחלוטין. בדנמרק, פינלנד, נורבגיה ושבדיה יש שיעור גבוה של מקרי אונס, והמערכת המשפטית אינה תומכת בקורבנות. חקיקה פגומה, מיתוסים מופרכים על אונס ודעות קדומות גורמים לכך שהאזור הוא חממה לאנסים.
בשנה שעברה נודע לי שהאיש שאנס אותי זוכה, כי כוונתו לפעול באלימות לא הוכחה מעבר לספק סביר. כעסתי והייתי מתוסכלת. אבל במקום לוותר, החלטתי לפעול. התקשרתי לאמנסטי וארגונים אחרים, נפגשתי עם קורבנות אחרות ויחדיו יצרנו את #LetsTalkAboutYes campaign כדי להעלות את המודעות לחוסר הצדק לקורבנות אונס. מטרתו הייתה להביא את האמת לידיעת הציבור ולשנות את הגישות כלפי האונס והטיפול בו – ובעיקר כדי לשנות את החוק כדי שיוכל להעניק לאזרחים הגנה מפני עבריינים.
ידענו שכדי שהקמפיין יהיה אפקטיבי, יהיה צורך לשבור את חומת השתיקה המקיפה את מקרי האונס. יחד עם קורבנות אחרים, התחלנו לספר את סיפורנו ברבים: תחילה בפייסבוק ולאחר מכן במסגרות נרחבות יותר. תחילה לא היה קל לספר לעיתונאים ולאנשים זרים על ניסיון כה אישי וכה כואב, אבל זה הלך ונעשה קל, וגיליתי שהוא מעצים אותי.
בחודש פברואר הצטרפתי למשלחת שהגישה לשר המשפטים הדני 50,000 חתימות על עצומה לשינוי החוק. בחודש מארס דיברנו, אני וקורבנות אחרים, עם למעלה מ-100 עיתונאים וקובעי מדיניות, בעקבות פרסום דוח אמנסטי שכלל את סיפורי. ולא רק דיברנו: גם נשמענו. החוק החדש יעלה בקרוב מאוד להצבעה. אני מקווה שהמסע שהחל בלילה בו נאנסתי, יסתיים בקרוב עם קבלת חוקים דומים גם בפינלנד ובנורבגיה.
