בשנת 2014 הייתה הודו מדינה מפולגת השקועה בצרות. האינפלציה הייתה דו-ספרתית, הצמיחה ירדה והשחיתות גאתה. ההודים מצאו תשובה בדמותו של נרדרה מודי ובחרו אותו לראש ממשלתם. כעת הוא ניצב בפני התמודדות על כהונה נוספת, וגורצ'ראן דאס, לשעבר המנכ"ל המקומי של ענקית התרופות פרוקטר אנד גמבל, מסביר ב-
Foreign Affairs מדוע – כלשונו – הוא התאהב ב-מודי ומה קרה מאז.
מודי בנה לעצמו מוניטין כראש ממשלת מדינה גוג'ראט, בה נלחם בשחיתות ויצר כלכלה משגשגת, אך גם נחשב לדיקטטורי ואנטי-מוסלמי. דאס אומר שגם הוא היה מודאג, אך חשב שממשלת הודו אינה עושה די הצורך כדי להפיק את המירב ממאות המיליונים שמתחת לגיל 25 ולהעבירם למשרות משתלמות. ניהול נכון של כלכלת הודו יכול היה לחלץ עשרות מיליונים ממעגל העוני, אך מדובר בחלון זמן של תריסר שנים בלבד, בטרם יתחילו להזדקן. מודי היה היחיד שהבין זאת בין המועמדים ב-2014.
דאס מודה שהתלבט: האם על הודו לסכן את מחויבותה יקרת הערך לחילוניות ופלורליזם למען השגשוג והמאבק בשחיתות? אחרי חודשים של לבטים, הוא הצביע לראשונה בחייו בעד המפלגה הימנית ההינדית "בהרטיה ג'נאטה" – ורק משום שבראשה עומד מודי. לא היה ספק שמדובר באדם סמכותני וחילוני, אך דאס ידע שהמוסדות הדמוקרטיים ההודיים חזקים דיים כדי לרסן אותו. הבחירה בו הייתה בעיניו סיכון מחושב.
מודי ניצח בצורה משכנעת. לבוחרים הרגילים שמתייחסים אליו כאל קורבנות, הרטוריקה המעודדת שלו הייתה שינוי מבורך. יריבו, ראול גנדי, בן לשושלת ששלטה במדינה עשרות שנים, הציג את בוחריו כמי שנפגעו מהגלובליזציה; מודי, בנו של מוכר תה, הבטיח שמעמדות וכתות לא יהוו מכשול. הוא הצליח למשוך את המעמד הבינוני הגדל במהירות, אם כי בכך יצר מפלגה מפולגת בין אגף כלכלי ליברלי ואגף תרבותי שמרני.
חמש שנים מאוחר יותר, אומר דאס, הוא התפכח מאשליותיו ורואה את הדברים בצורה מאוזנת יותר. מודי מילא רק חלקית את הבטחותיו הכלכליות וקיטב את הודו בצורה חסרת תקדים. הודו היא בעלת קצב הצמיחה המהיר ביותר מבין הכלכלות החשובות (7% בשנה), אך הצמיחה לא יצרה את המשרות המובטחות. מודי לא ניצל את הרוב הגדול שלו בבית התחתון של הפרלמנט כדי להעביר רפורמות שיהפכו את הודו לתחרותית יותר, למשל בתחומי החקלאות והבנקאות.
מודי קיים שתי הבטחות מרכזיות: האינפלציה צנחה ל-3%-2% והשחיתות נמצאת בירידה. הוא גם הצליח להטיל מס על טובין ושירותים, שהחליף מערכת מבורדקת של מיסים מדינתיים ובכך הפך את הודו לשוק אחד; יש הערכות לפיהן צעד זה יגדיל את הצמיחה ב-2% לאורך זמן. הודו גם זינקה 50 מקומות במדד קלות עשיית העסקים של הבנק העולמי; מודי החל את המלאכה של שיפור תפקודה של המדינה.
היו עוד כמה צעדים קטנים וחשובים, כמו מעבר למכרזים שקופים למכירת נכסי הממשלה, הקלות על משקיעים זרים, הסרת הפיקוח על מחירי האנרגיה ועוד. מאידך-גיסא, הצעד הנועז ביותר של מודי היה שגיאה גסה: בנובמבר 2016 הוא הודיע על החלפת שטרות ה-500 וה-1,000 רופיות, במאמץ להילחם בשחיתות. במשך חודשים עמדו ההודים בתורים כדי להחליף שטרות אלו, שהיו 87% מן הכסף שבמחזור. כך נוצר משבר תזרימי, שהרס את חייהם של מיליונים – ללא תועלת.
בלב כשלונותיו של מודי עומדת החולשה המבנית של המדינה ההודית, סבור דאס. הוא סמך על השירות הציבורי כדי לבצע רפורמות מסובכות, במקום להביא מומחים חיצוניים. אבל עובדי מדינה נוטים להגן על הסטטוס-קוו במקום לבצע יוזמות חדשות – במיוחד במדינות בהן קידום הוא תוצר של ותק ולא של ביצועים. מודי גם הודיע על יותר מדי תוכניות בבת אחת וניסה ליישם את כולן בעצמו. הוא ריכז את קבלת ההחלטות בידי משרד ראש הממשלה, למרות שהצלחתו תלויה בכך שיצליח להניע את ממשלות המדינות לבצע את תוכניותיו.
מודי איננו רפורמטור ליברלי. הוא שואף לקידמה מטעמים פרגמטיים. הקפיטליזם אינו מבוסס בהודו, ואזרחים רבים מאמינים שהרפורמות מוטות השוק החופשי מעשירות את העשירים ומדלדלות את העניים. בהודו עדיין לא קם מנהיג שיצליח למכור להמונים את רעיון השוק החופשי, ולכן כל ממשלה צריכה לבצע רפורמות בהיחבא – ומודי אינו יוצא דופן.
בחודש הקרוב הולכים 900 מיליון הודים לקלפיות. כנראה משום שלא הצליח ליצור משרות, מודי בחר לשים את הדגש בקמפיין שלו על נושאי ביטחון, ובהקשר זה יש לראות את ההתחממות המסוכנת בגבול עם פקיסטן בחודש שעבר, שגם עלתה בקנה אחד עם הרטוריקה הלאומנית שלו.
דאס אומר, שחלומותיו על מודי התפוגגו. אם הוא היה מתחיל ליצור את המשרות שהבטיח, אולי אפשר היה לסלוח לו על הפוליטיקה האתנו-הלאומית שלו. אך למרות הכל, מודי הוא הפוליטיקאי הפופולרי ביותר בהודו, וקשה לראות את גנדי גובר עליו. המדינה מפולגת בין מי שאוהבים את מודי לבין מי ששונאים אותו. מישהו מן המרכז הלא-מאושר, כמו דאס עצמו, מגלה שאין לו במי לבחור.
