ג'וליאן אסאנג' לא היה אורח חביב בשבע שנותיו בשגרירות אקוודור בלונדון. הוא מרח צואה על הקירות, הזניח את חתולו ועוד. למרות זאת, תומכיו טוענים שמעצרו והסגרתו הצפויה לארה"ב פוגעים בחופש הביטוי. האם אסאנג' הוא אכן עיתונאי הרואי, פעיל חסר אחריות או אפילו סוכן אויב? – שואל אקונומיסט.
אין ספק שאסאנג' ואתר ויקיליקס שבראשותו פרסמו כמה מן ההדלפות הדרמטיות ביותר של העשור האחרון. הם חשפו מעשים פסולים של ארה"ב בעירק ואפגניסטן, ומעל הכל – את התכתובות הגנובות של הדמוקרטים ו
הילרי קלינטון בבחירות 2016. תומכיו של אסאנג' שואלים: מה ההבדל בינו לבין ניו-יורק טיימס, שפרסם ב-1971 את "מסמכי הפנטגון" שחשפו פרטים מזיקים רבים על מלחמת וייטנאם?
ואולם, טוען אקונומיסט, אין מקום להשוואה הזאת. כתב האישום נגד אסאנג' בארה"ב אינו עוסק רק בפרסום המסמכים המודלפים – מה שעיתונאים אכן עושים כל הזמן – אלא גם בכך שסייע לברדלי מנינג לפצח את ססמת הגישה לרשת סודית של הפנטגון. עיתונאים אינם עוזרים למקורותיהם לבצע פריצות פיזיות או דיגיטליות.
חלק ממעשי ויקיליקס לכל הפחות התקרבו לחצות את הקו הפלילי. על-פי כתב אישום שהגיש התובע המיוחד בפרשה הרוסית,
רוברט מולר, בשנת 2016 לחץ האתר על מרגלים רוסים לשלוח לו את תכתובות הדוא"ל של קלינטון. מטרתו הייתה לפגוע בה בהתמודדות במפלגה הדמוקרטית מול
ברני סנדרס. המרוויח האמיתי היה
דונלד טראמפ: "בחיי, אני אוהב לקרוא את ויקיליקס", אמר באותה שנה.
מייק פומפאו, אז חבר קונגרס רפובליקני וכיום שר החוץ, צייץ בשמחה את גילויי האתר במהלך הקמפיין. אבל שנה מאוחר יותר, בתפקידו כראש ה-CIA, הוא הגדיר את האתר כ"שירות ביון עוין בלתי-מדינתי המופעל לעיתים קרובות בידי שחקנים מדינתיים כמו רוסיה".
זהו הבדל מהותי נוסף בין אסאנג' לבין עיתונאים, מוסיף אקונומיסט. רוב העיתונאים האחראים לא ישרתו מרגלים של משטר סמכותני כדי לחבל במערכת בחירות דמוקרטית, והם לא יימנעו מלציין בפני קוראיהם שמדובר במקורות בעייתיים. נכונותו של ויקיליקס לשרת בהתלהבות את המודיעין הרוסי, עולה בקנה אחד עם ההיסטוריה שלו כמי שפרסם מידע בעל ערך חדשותי מועט, אם בכלל, שכל מטרתו לפגוע באינטרסים אמריקניים. לעומת זאת, הוא כמעט ואינו מפרסם מידע העלול להזיק ליריביה הסמכותניים של ארה"ב. אולי אסאנג' אינו סוכן אויב, אך הוא לכל הפחות אידיוט שימושי.
נכונותו של אסאנג' לזרוק לחלל האוויר מידע במקום לדווח עליו, מבדילה בבירור בינו לבין עיתונאים אמיתיים. בשנת 2011 הוא פרסם במלואן התכתבויות של דיפלומטים אמריקנים, בעוד כמה עיתונים פרסמו שנה לפני כן רק חלקים מהן. חמשת העיתונים שעבדו אז עימו – ניו-יורק טיימס, גארדיאן, אל-פאיז, דר-שפיגל ולה-מונד – גינו אותו באומרם שהוא חשף מידע אישי רגיש ופרטים הנוגעים לביטחון הלאומי של ארה"ב, שערכם החדשותי היה מועט. כמה מן המקורות שאסאנג' חשף, כמו עיתונאי אתיופי, נאלצו להימלט מארצותיהם.
מותר לחשוד במניעיו של ממשל טראמפ בבקשתו להסגיר את אסאנג', וממשלת בריטניה צריכה להביא בחשבון שמדובר במשרד משפטים המצוי במערבולת פוליטית. אך אין זה אומר שחופש העיתונות ניצב לצידו. אם אסאנג' מחשיב את עצמו לעיתונאי, הוא זקוק בדחיפות לקורס על האתיקה הבסיסית של המקצוע. יהיה לו הרבה זמן פנוי לצורך כך בחודשים הקרובים, מסיים אקונומיסט.
