- סטיבן סטרומברג, פרשן בוושינגטון פוסט, הגיב על הדליקה בנוטרדאם בפריז במאמר שנכתב בגוף ראשון, וכך מובאים כאן עיקריו.
"עוד לא ראית את החזית המערבית של הנוטרדאם", עקצנו את אבא שלי. בפעם הראשונה בה אמי – היסטוריונית של האמנות ומכורה לארכיטקטורה גותית - לקחה אותנו לקתדרלה האייקונית של פריז, החזית הייתה מכוסה בפיגומים ופועלים עמלו להסיר ממנה את הפיח והלכלוך. כמה שנים לאחר מכן חזרנו לשם – אמי, אחותי ואני; אבי נאלץ להישאר בעבודה.
בפנינו נחשפו פסליהם של 28 מלכי יהודה, ניצבים בשורה דרמטית בחזית הקתדרלה. מאחר שבטעות נחשבו לפסליהם של מלכי צרפת, ראשיהם נערפו בזמן המהפכה וגרסאות חדשות הוצבו במאה ה-19. גאונות אנושית בנתה את הנוטרדאם, טיפשות אנושית פגעה בה. הלכנו על הגג כדי לצפות מקרוב יותר בעיצוב הנפלא, הגג האפור שהוביל אל הצריח שנתמך בקשתות גותיות כבירות. השנים הפכו את הגג לירוק – צבעה של נחושת שהתחמצנה.
"הלם וכאב לב", סימסה לי אמי למראה הלהבות בקתדרלה. מדוע אנשים מגיבים בכזו צורה רגשית להרס של דברים עתיקים? הרס עתיקות תדמור בידי דאעש עורר לא פחות ואולי יותר צער מאשר מותם של אין-ספור סורים. דברים עתיקים יכולים להיות יפים; לעיתים קרובות הם ייחודיים. נוטרדאם היא שניהם. הזמן שנדרש לבנות אותה, המיומנות של האומנים שיצרו אותה, העובדה שאיש שוב אינו בונה בסגנון גותי – כל אלו נותנים לה ערך מיוחד.
אנחנו גם אוהבים את הזיקנה שלה. בניינים עתיקים מלמדים שלא הכל חייב להסתיים. זוהי ההבטחה של דתות רבות, אבל גם אתיאיסטים מושבעים יכולים לחוש את התשוקה להמשכיות. אנחנו אוהבים דברים עתיקים, אנחנו מוקירים אותם – גם אם אלו אינם 28 המלכים המקוריים. זה מה שהופך מקום כמו הנוטרדאם לסמל של התמדה. הוא אוסף של תוספות, שיקומים, החלפות – שכל אחד מהם מסמל את חוסר הנכונות האנושות להניח לפיסת ההיסטוריה הזאת להיעלם.
הנוטרדאם איננה מתה. הקתדרלה תשוב למכונה. היא שוב תהיה יפהפיה. אבל איכשהו, היא לא תהיה כפי שהייתה. עד לדליקה לא הבנתי עד כמה אני מצפה ליום בו אקח אליה את ילדי העתידיים, ואראה להם את אותם הדברים שמהם התפעלתי בגיל 11. אספר להם כיצד האומנים של ימי הביניים ידעו ליצור את הכימיה המדויקת ליצירת צבעים כה עמוקים, כמעט כמו קסם. או שאולי אאלץ לעבוד, והם יגרמו לי להתחרט שלא הייתי שם, לחלוק איתם את הרגע הזה.
אני לא יודע אם חלונות הזכוכית הצבועה שרדו; אני מקווה שכן. אני רוצה את החוויה של חיבור ילדי לעבר בכלל ולעבר שלי. הדרך בה אנו מתמודדים עם חוסר הנצחיות שלנו, מגדירה את התרבות האנושית. וכך גם היכולת שלנו להתחבר אל העבר ואל העתיד.
