לא רק "היכולת להיבחר"

"היכולת להיבחר" (electability) הוא ביטוי המפתח בקרב רבים מן הדמוקרטים כאשר הם מתחילים את הבחירות המוקדמות, לבחירת מי שיתייצב בנובמבר 2020 מול הנשיא דונלד טראמפ: מי יכול להביס אותו. אבל דן בלץ, בעל טור בכיר בוושינגטון פוסט, כלל אינו בטוח שזו השאלה הנכונה. בחינת הקמפיינים האחרונים מעלה שיש גורמים חזקים יותר. לפני בדיוק ארבע שנים, ייתכן שאפילו טראמפ עצמו לא חשב שהוא "בחיר". לפני 12 שנים בדיוק, הילרי קלינטון נראתה ה"בחירה" ביותר בקרב הדמוקרטים – והובסה בידי ברק אובמה, שנתפס כהרבה פחות "בחיר"; הוא עצמו האמין אז שיש לו רק 25% להיות המועמד הדמוקרטי. ואילו לפני ארבעה עשורים היו ג'ימי קרטר מושל ג'ורג'יה בקדנציה אחת, אשר נשא בעצמו את מזוודתו וישן בבתיהם של חברים. ארבע שנים מאוחר יותר, כולם היו בטוחים שאדוארד קנדי יהיה המועמד הדמוקרטי; קרטר גבר עליו. ומי האמין ב-1980 שרונלד רייגן ייבחר לנשיא, לאחר שהפסיד פעמיים בפריימריז הרפובליקניים, וכאשר דעותיו נראו שמרניות מדי? למועמדים שהצליחו בבחירות הללו היה משהו שונה מאשר ההילה של היכולת להיבחר, טוען בלץ: הם עוררו תשוקה ובכמה מקרים גם כעס. הם ריגשו. הם נתנו השראה. הם בנו תמיכה. "תקווה ושינוי" של אובמה ו"להחזיר את אמריקה לגדולתה" של טראמפ לא נבנו על יכולתם של המועמדים להיבחר. בדיוק להפך. כותרת ספרו של אובמה הייתה "החוצפה לקוות", ולא בכדי. המועמדים הטובים ביותר מספרים סיפור, מציירים תמונה, הופכים את קורות חייהם למשהו שמקשר אותם לקהל הבוחרים. ניסיון יכול להיות בעל משמעות, אבל לא מספיק לטעון ש"אני מוכן להיות נשיא". מועמדים מצליחים תופסים את הרגע הנכון בהיסטוריה של ארה"ב. קרטר – שנתיים אחרי התפטרותו של ריצ'רד ניקסון – הבטיח משהו חדש בוושינגטון, מסר של יושרה, אפילו צדקנות, אחרי הרעל של ווטרגייט. ביל קלינטון ניצח ב-1992 משום שדמוקרטים בכירים יותר החליטו שלא להתמודד מול ג'ורג' בוש האב, שנהנה מ-90% תמיכה אחרי מלחמת המפרץ. הוא העביר מסר של "דמוקרט חדש", יחד עם ההבטחה לחילופי דורות, ובכך התגבר על הפגמים האישיים שלו והצליח לשים קץ ל-12 שנות השליטה הרפובליקנית בבית הלבן. סקר של וושינגטון פוסט ורשת ABC שאל דמוקרטים ופרו-דמוקרטים מה הם רוצים לראות במי שיתמודד מול טראמפ. הליברלים שביניהם רוצים בפשטות מישהו שיוכל להביס אותו; המתונים והשמרנים שביניהם רוצים מועמד שיוכלו להסכים איתו. שאלה אחרת הייתה מהי לדעתם הדרך הטובה ביותר להניע בוחרים כדי לנצח בבחירות הבאות – מועמד שיפנה לבסיס התומכים, או כזה שיוכל להביא מצביעים עצמאיים. האפשרות הראשונה זכתה ביותר תמיכה, אם כי ברוב קטן מאוד. בנץ מסכם: הרצון להביס את טראמפ נטוע היטב במוחותיהם של המצביעים הדמוקרטים, אבל בחירות בעבר מלמדות חד-משמעית שהיכולת להיבחר אינה מה שגורמת למועמד להתבלט מעל מתחריו. בוחרים רוצים משהו נוסף – והם יודעים מה כאשר הם רואים את זה.