הקדנציה של תרזה מיי כראש ממשלת בריטניה הסתיימה בכישלון – קובע (יום ו', 24.5.19) דניאל פינקלשטיין, פרשן בכיר בטיימס. מטרתה המרכזית הייתה להעביר את הברקזיט בזמן ובצורה חלקה – והיא לא עשתה זאת. היא החשיבה את עצמה כמי שמבינה היטב את המפלגה השמרנית, אך ננטשה בידי חבריה ובוחריה.
יש שתי זוויות מנוגדות להסתכל על כשלונה של מיי, מסביר פינקלשטיין. האחת: היא נבחרה משום שהמועמדים המתאימים יותר ויתרו, ולמעשה מעולם לא היו לה הכישורים הדרושים לראש ממשלה. מה שהוצג כלפי חוץ כמשמעת עצמית חזקה, היה למעשה כסות לחוסר אמון עצמי. כתוצאה מכך, מיי נשלטה בידי יועציה הפוליטיים ולא הצליחה לבנות יחסים חזקים עם עמיתיה בפרלמנט. לא ניתן היה לדעת מה, אם בכלל, היא חושבת.
מיי הייתה ברירת המחדל כמנהיגה של כולם, ועד מהרה הפכה להיות המנהיגה של אף אחד. היא הרחיקה את ג'ורג' אוסבורן ממשרד החוץ והכריזה ש"ברקזיט פירושו ברקזיט", ובכך ניתקה את עצמה מתומכיה הטבעיים במרכז ומשמאל לשמרנים – ולא הבינה שהימין לעולם לא יתמוך בה. היא סיימה ללא ידידים פוליטיים, וזו אשמתה. מיי הבטיחה שלא להקדים את הבחירות – ואז עשתה זאת וסיימה אותן באובדן הרוב המוחלט בפרלמנט, כישלון שהיה באשמתה המלאה.
ברגע בו איבדה מיי את הרוב בפרלמנט, היה ברור שיהיה לה קשה להעביר בו כל הסכם שהוא עם
האיחוד האירופי – אבל במשך שנתיים היא ניהלה את המו"מ עם בריסל בלי לבחון האם יש לה רוב לאישורו. מדי יום היא הפגינה את חולשתה הגדולה ביותר: העדר כל דמיון פוליטי. לכן היא המשיכה והמשיכה, עד שזה נעשה בלתי אפשרי.
פינקלשטיין מציע הסבר נוסף, נדיב יותר כלפי מיי. היא אכן שומרת לעצמה את דעותיה, היא ביישנית, אין לה מחנה תומכים. אבל בפוליטיקה יכולים להיות לכך יתרונות. היא לא הפכה לראש ממשלה בטעות; איש אינו הופך לראש ממשלה בטעות. שליטה עצמית והימנעות מסיעתיות הם מיומנויות פוליטיות, שהובילו אותה למספר 10.
קל לומר שהיא לא הייתה צריכה להציב את הקווים האדומים בנושא הברקזיט, אבל איזו חלופה הייתה לה? הקדמת הבחירות, לפי ההסבר הנדיב, הייתה צעד חכם; כולם הסכימו על כך בזמן אמת. איש לא יטען שהיא ניצחה בבחירות, אבל מיי הצליחה להישאר על הסוס בזמן שרוכבים אחרים נפלו.
מיי הפגינה שלוש מעלות של מנהיגות. היא הייתה מציאותית ואימצה תוכניות שיעלו בקנה אחד עם האפשרויות באירופה ובפרלמנט. היא הייתה קשוחה והמשיכה להתמודד גם כאשר הבעיות נראו חסרות פתרון. והיא הפגינה מחויבות ונכונות לספוג השפלות והתקפות כדי לעשות מה שלדעתה היה נכון. כן, מיי נכשלה – אך בגלל שבריטניה מפולגת מאוד, מפלגתה מפולגת מאוד והמצב בפרלמנט הפך מקשה לבלתי אפשרי.
ובכן, באיזה מבין ההסברים יבחרו ההיסטוריונים שיכתבו על מיי? לדעת פינקלשטיין, התשובה תלויה בדרך בה ינהג ראש הממשלה הבא. השמרנים צפויים לבחון את הרעיון שיש באמת דרך חילופית לזו של מיי: נכונות אמיתית לעזוב ללא הסכם ככלי ללחוץ על האיחוד האירופי להגיע להסכם חדש. אם זה ייכשל, צפו לבחירות בהן השמרנים יציעו פרישה ללא הסכם, והלייבור – משאל עם נוסף. במקרה כזה, הכישלון של מיי ייראה מובן יותר והשיפוט על כהונתה יהיה פחות ביקורתי. באותה מידה, אם התומכים בהישארות יכפו משאל עם נוסף ויפסידו שוב, הם יתחרטו על כך שלא תמכו בהסכם של מיי.
לא רבים יתגעגעו לקדנציה של מיי. זו הייתה תקופה של קיפאון, תסכול ופילוג. אבל מוקדם לומר מה יהיה פסק הדין של ההיסטוריה לגביה. האם היה זה כישלון? או שהיא ניסתה כמיטב יכולתה לנוכח הנסיבות? פינקלשטיין משאיר את התשובה למי שתהיה לו הפרספקטיבה הדרושה.
