אנשי בית המכירות הפומביות פוטומק חשבו ששמו את ידיהם על משהו יוצא דופן: מכתב מ-1780 של שר האוצר הראשון, אלכסנדר המילטון, לגנרל הצרפתי מארי-ז'וזף ל'פאייט שנלחם לצד האמריקנים במלחמת העצמאות. הם העריכו את שוויו ב-35,000-25,000 דולר. אבל אז התברר שהמכתב נגנב לפני 70 שנה בידי עובד בארכיון של מסצ'וסטס ומאז נמכר למספר רוכשים תמימים. החברה התקשרה לארכיון, הבולשת נכנסה לתמונה ובית המכירות הבהיר שאין לו ספק שהמסמך חייב לחזור לבוסטון.
לא הייתה זו הפעם הראשונה בה רכוש גנוב נחת בפוטומק, מציין וושינגטון פוסט. הוא כבר טיפל בציור גנוב של אוגוסט רנואר, בציור שנגנב מברית המועצות במלחמת העולם השנייה, בציור גנוב של אנדי וורהוול ואפילו במצבה שנגנבה מבית הקברות הלאומי ארלינגטון. עולם האמנות יכול להיות בעייתי מאוד, בין היתר בגלל שכולם רוצים להאמין שיש אוצר חבוי בעליית הגג של סבא, בשוק הפשפשים או במחסן נטוש – פנטזיות היוצרות כר פורה גם לזיופים.
הסרט "האם תוכל אי-פעם לסלוח לי", שהיה מועמד לאוסקר אשתקד, תיאר את סיפורה האמיתי של לי ישראל, אשר בשנות ה-90 זייפה או גנבה למעלה מ-400 מכתבים של סופרים, מחזאים ושחקנים ידועים. כאשר החל לעלות החשד שמדובר בזיוף, היא גנבה מכתבים מקוריים והחליפה את הזיופים בהם. נדרשו שנים עד שמעשיה התגלו. כיום, בעידן האינטרנט, מעשים כאלו אמורים להיות הרבה יותר קשים, שכן המומחים והאוצרים מכל רחבי העולם מחליפים מידע ומניפים דגלים אדומים. אבל, כאמור, זה עדיין קורה.
בשנת 2012 נכנסה אישה למשרדי פוטומק, ובידיה ציור ועליו לוחית הנושאת את שמו של רנואר. לדבריה, היא קנתה אותו בשוק הפשפשים בווירג'יניה תמורת שבעה דולרים, משום שהמסגרת המוזהבת מצאה חן בעיניה. שוויו של הציור היה 100,000 דולר. מומחי פוטומק קבעו שהציור מקורי ומצאו שהוא נרכש כחוק ב-1926 והועבר לארה"ב בידי הרברט מיי. הציור לא הופיע במאגר בינלאומי כלשהו של יצירות גנובות. היה זה כתב הפוסט, איאן שפירא, שגילה שהציור הושאל בשנת 1937 למוזאון בולטימור ונגנב ממנו ב-1951. החקירה העלתה, כי ככל הנראה הציור נגנב בידי אימה של האישה שטענה שנתקלה בו במקרה. הוא הוחזר למוזאון.
לא כל חפץ המגיע לשוק יכול לעבור בחינה מדוקדקת. פוטומק לבדו מטפל ב-10,000 פריטים בכל שמונה שבועות. אבל לעיתים די בחפירה שטחית כדי להגיע לתוצאות מפתיעות. לפני שנתיים החליטו בני זוג מקונטיקט למכור את אוסף האמנות שלהם. במרכזו עמד ציור ענק (חמישה מ"ר) של הצאר נמלט מהקרמלין, אשר צויר בשנת 1911. בדיקה מהירה גילתה, כי עד אז נחשב הציור ככזה שאבד לאחר שהגרמנים בזזו אותו ממוזאון באוקראינה ב-1941; הוא הוחזר למוזאון.
לפני שנתיים נדון סוחר אמנות מניו-יורק למאסר על מה שתואר כהונאת האמנות הגדולה ביותר בהיסטוריה המודרנית. 60 יצירות בשווי 80 מיליון דולר נמכרו בגלריות עילית במנהטן בשנים 2009-1994, והוצגו כירושה שנפלה בחלקו של אספן מסתורי ממקסיקו. למעשה, הן צוירו בידי אמנים סינים המתגוררים בקווינס. רק צילומי רנטגן ובדיקות כימיות הוכיחו שמדובר בזיופים.
על הרקע הזה, מסביר הפוסט, ניתן להבין מדוע התעוררה לאחרונה מחלוקת עזה לאחר ההודעה על גילוי ציור בלתי ידוע של רמברנדט. סוחר האמנות ההולנדי יאן סיקס הוא צאצא לאחד מנושאי ציוריו של רמברנדט, ומשפחתו אספה יצירות רבות של בני אותו דור. אשתקד הוא שילם 185,000 דולר תמורת דיוקן, שלדעתו יוחס בטעות לסטודיו של רמברנדט במקום לצייר עצמו. אם הוא צודק, הציור שווה מיליונים – אבל המומחים אינם מצליחים להגיע להסכמה למרות שהבדיקות המדעיות אישרו שהבד, הצבע ומשיחות המכחול מתאימים לענק ההולנדי.
לפעמים זו פחות שאלה של מדע ויותר של טביעת עין. בשנת 2013, במהלך הכנה למכירה של תחולת בית במרלינד, גילו אנשי פוטומק דיוקן של
מרלין מונרו שצייר
אנדי וורהול. המוכרים אמרו: "זו סתם כרזה שאמא שלנו שמה במסגרת". בדיקה העלתה שזהו הדפס נדיר בחתימתו המקורית של וורהול; הוא נמכר ב-94,000 דולר.
בפי הפוסט סיפור אחרון למחפשי האוצרות. לפני שנים אחדות רכש סוחר מתכות אמריקני בשוק הפשפשים ביצת זהב קטנה, תמורת 13,302 דולר. הוא חשב שיוכל להרוויח על חומר הגלם, אבל התברר לו שיש שם פחות זהב מכפי שחשב. בתסכולו הוא החל לגגל וגילה, שהשם "ואשרון קונסנטין" החרות על השעון שבתוך הביצה, הוא השם המופיע על חלק מביצי פאברז'ה. משם הגיע למאמר על ביצי הפסחא המפורסמות שהכין בית פאברז'ה לבית המלוכה הרוסי; 43 מתוך ה-50 שרדו את המהפכה. הסוחר יצר קשר עם המומחה ששמו הוזכר במאמר. השורה התחתונה: זו הייתה אחת מהביצים המקוריות והיא נמכרה ב-30 מיליון דולר.
