הדבר הראשון שיש לזכור לגבי הסדרה "צ'רנוביל" של רשת HBO, אשר הסתיימה השבוע בארה"ב ותסתיים בסוף השבוע בישראל, הוא שחלק גדול ממנה מומצא. הדבר השני הוא, שזה לא ממש משנה – כותב הנרי פאונטן, עיתונאי בניו-יורק טיימס שסייר באזור בשנת 2014.
פיצוץ הכור בצ'רנוביל באפריל 1986 היה אירוע קודר ומבולגן שאיש לא היה מוכן לקראתו, ודאי שלא ברית המועצות. זהו האסון הנורא ביותר בתולדות תעשיית הגרעין, עם השלכות סביבתיות הנמשכות עד ימינו. נדרשו שבעה חודשים עד שהכור כוסה במעטפת של בטון ופלדה, וחירוף נפש של מאות אלפים שעבדו במישרין ובעקיפין בטיפול בו ובנפגעי האסון.
יוצרי הסדרה, כותב פאונטן, לא ייפו את האסון; לעיתים הם הלכו רחוק מדי, כמו כיסוי קורבנות הקרינה בדם. במקום זאת, הם פישטו אותו. הקדרות נותרה על מכונה; דרישות ההפקה גבו מחיר מן הבלגן. אין זה אומר ש"צ'רנוביל" נעדרת רגעים המתארים את הברדק. הסצינה בה לחיילים יש 90 שניות לפנות שרידי גרפיט מגג הכור, ממחישה היטב כיצד הדברים נראו למי שביצעו משימה זו. חדר הבקרה של הכור שוחזר בצורה מדויקת; פאונטן מעיד שכך נראה המקור כאשר ביקר בו.
אם אינך יודע די הצורך על צ'רנוביל, אין לבוא עימך בטרוניה אם לאחר הצפייה בסדרה אתה סבור שמאמצי התגובה והניקוי נפלו על שכמיהם של שניים – סגן מזכ"ל המפלגה, בוריס צ'רבינה ומדען הגרעין ולרי לגאסוב – בסיועה של מדענית הגרעין אולאנה חומניוק. צ'רבינה ולגאסוב הם דמויות אמיתיות, אם כי מעשיהם שונו והועצמו לצרכים דרמטיים. חומניוק היא דמות בדיונית ומעשיה נעדרי אמינות – מנסיעתה על דעת עצמה לצ'רנוביל לחקור את האסון ועד להזמנתה לדווח למיכאיל גורבצ'וב. המפיקים אומנם מציינים שמדובר בדמות המייצגת את המדענים בכללותם, אבל גם דמויות אחרות מקבלות טיפול פשטני דומה.
הסדרה מתארת גם את הכבאים האמיצים שגורלם נחרץ (אם כי איש מהם לא טיפס על גג הכור, כפי שמתארת הסדרה); הכורים הנחושים אשר כרו את התשתית לביסוס הכור (אם כי עבודתם בסופו של דבר הייתה לריק); טייסי המסוקים שסיכנו את חייהם כדי לכבות את הדליקה (מסוק אחד אומנם התרסק, אכן מאוחר בהרבה מכפי שתואר בסדרה וללא קשר לקרינה). אפשר להמשיך, כותב פאונטן. למשל: הכור לא יצר זוהר כחול בשמי הלילה מיד לאחר הפיצוץ, כפי שתואר בפרק הראשון.
אבל זה לא משנה, שב פאונטן ומדגיש. הסדרה מעבירה את האמת הבסיסית: אסון צ'רנוביל היה שקרים, התחמקות מאחריות ומערכת פוליטית רקובה – יותר מאשר הנדסה גרועה וניהול כושל. הצורך לשקר מוטל על כתפיהן של הדמויות לא פחות מאשר הפיצוץ שמוטט את הכור. גם האמת הבסיסית הזאת סובלת מפשטנות יתר, במיוחד במשפטיהם של האחראים המתוארים בפרק האחרון, ואשר נראים כאילו נלקחו מבית משפט אמריקני יותר מאשר מבית משפט סובייטי.
ואולם, העובדה שהסדרה מעבירה את האמת חשובה פחות מן הדרך בה היא עושה זאת. הצופים מסיימים לראות אותה עם המסקנה, שאנשים ומכונות יחדיו יכולים לעולל דברים איומים ונוראים – כמו אסון גרעיני שהשלכותיו יורגשו במשך דורות. ואם הם מגיעים למסקנה שהאשמה הייתה מוטלת על הממשלה יותר מאשר על הטכנאים בשטח – מה טוב.
