לייאו ליאנג מסרב להתראיין, לשוחח שלא לייחוס או לאפשר ביקור במשרדו בעיר ניירובי, בירת קניה. אפשר לחשוב שהוא מגן על סוד מדינה, אך לייאו הוא עורך בכיר ברשת הטלוויזיה הסינית העולמית, שתפקידו הוא לצייר את ארצו באור הטוב ביותר האפשרי, במיוחד באפריקה. הרשת מעסיקה 150 איש, כולל עיתונאים מסין, דרום אפריקה, בריטניה, ניגריה וקניה – אך איש מהם לא היה מוכן לדבר עם השבועון הגרמני דר-שפיגל, אפילו בעילום שם.
"סַפרו היטב את סיפורה של סין", הורה הנשיא שי ג'ינפינג כאשר ביקש בהנהלת הרשת בבייג'ינג לפני שלוש שנים. תפקידם של כתביה באפריקה איננו רק למלא הוראה זו של שי, אלא גם לשבור את ההגמוניה התקשורתית של המערב.
הסחר בין אפריקה לסין מגיע ל-200 מיליארד דולר בשנה, הרבה יותר מאשר עם ארה"ב, בריטניה או צרפת. לפני שנתיים אף הקימה סין בסיס ימי בג'יבוטי, וההערכה היא שכיום מתגוררים ביבשת מיליון סינים. סקרים מעלים שרוב האפריקנים מקדמים בברכה את החדירה הסינית, אך יש גם מי שמזהירים שמדובר בסוג חדש של אימפריאליזם.
על-מנת לשפר את תדמיתה, מפעילה סין "כוח רך". היא שלחה 2,500 חיילים לכוחות האו"ם בקונגו, מאלי ודרום סודן. היא גם מסייעת במאבק נגד מגיפת האבולה, ואף מימנה את הקמת מטה האיחוד האפריקני באדיס-אבבה. ברחבי היבשת פועלים כיום 49 סניפים של מכון קונפוציוס, המקדם את השפה והתרבות הסיניות.
המתקפה התקשורתית החלה במארס 2018, בניצוחו של תאגיד השידור "קול סין". גם סוכנות הידיעות הממשלתית, שינוהה, התרחבה וטוענת שכעת היא הגדולה ביותר בעולם. הקמפיין מורגש היטב באפריקה. מדי שנה נוטלים חלק 1,000 עיתונאים אפריקנים בתוכניות הכשרה בסין, ומשקיעים סיניים מזרימים סכומים ניכרים לאמצעי תקשורת ביבשת. תחנת הטלוויזיה סטאר-טיימס מציעה כעת את שידוריה ב-30 מדינות באפריקה וטוענת שהיא הנצפית ביותר ביבשת.
השלוחה בניירובי של רשת הטלוויזיה הסינית העולמית היא אחת הגדולות שלה מחוץ לסין, ולרשת יש כיום 79 מיליון עוקבים בפייסבוק – יותר מאשר ל-BBC ול-CNN יחדיו. הרשת טוענת שהיא עצמאית, פתוחה ושקופה – אבל דר-שפיגל מספר, כי המטה שלה בניירובי מאובטח כמו העיר האסורה של בייג'ינג בתקופת הקיסרות.
אחרי מאמצים רבים, הצליח כתב השבועון למצוא עובד אחד שישוחח איתו במקום ניטראלי. לדבריו, הרשת היא "מערכת של אפרטהייד": הסינים בצמרת, לאחר מכן הלבנים, לאחר מכן השחורים ורק בסוף – הקנייתים. הקנייתים מחויבים לתת לסינים להשתמש לפניהם בשירותים, ומותר להם להשתמש בחדר האוכל רק אחריהם. לעיתים הוא מקבל רק מחצית משכרו, והוא נקנס על כל טעות בדיווחיו, כולל טעויות הקלדה. והחמור מכל: העבודה ברשת חייבה אותו לוותר על היושרה העיתונאית, שכן הוא וחבריו אינם מייצרים חדשות אלא תעמולה של המפלגה הקומוניסטית הסינית. אז למה הוא עובד שם? כי אין לו חלופה. דיווחים רגישים במיוחד מחייבים אישור מבייג'ינג, ויש נושאים שאסור לגעת בהם: ביקורת על ממשחת סין, זכויות אדם או החוב הגדל של מדינות אפריקה לסין.
בשלוש פגישות הפסגה האחרונות של מנהיגי אפריקה וסין, הבטיחה האחרונה הלוואות, מענקים ומימון פרויקטים ב-140 מיליארד דולר; איש אינו יודע כמה מהסכום הגיע בפועל. מה שכן ברור הוא, שחלק ממדינות אפריקה מתחילות להתקשות לפרוע את ההלוואות. דוגמה בולטת היא הרכבת המהירה בין ניירובי למומבסה: קניה אינה מסוגלת לפרוע את ההלוואה הסינית ששימשה לבנייתה.
דר-שפיגל מוסיף, כי האווירה גרועה עוד יותר בכמה חברות סיניות אחרות הפועלות בניירובי. סוחר אופנועים סיני השווה אשתקד את הקנייתים לקופים; התקרית צולמה, הסיפור הגיע לעמוד הראשון של ניו-יורק טיימס ועורר זעם בקניה בהיותו דוגמה מובהקת ליחס הסיני אל המקומיים. הסוחר אולץ לעזוב את המדינה, אבל גם העובד שהצניח את האירוע נאלץ למצוא מקום עבודה אחר.
העיתונאי הקנייתי נפתלי מוואורה טוען, כי מדובר במקרה חריג, וכי ככלל – היחסים בין הקנייתים לבין הסינים טובים. מוואורה עובד בסוכנות הידיעות שינוהה, וסבור שעמיתיו המקומיים הם שמקלקלים את היחסים עם הסינים משום שאינם מבינים את תרבותם ועדיין מצויים תחת ההשפעות של השלטון הבריטי. לטענתו, כולם יוצאים נשכרים מהמעורבות הסינית באפריקה; מי שמאשימים את הסינים בניסיון לכבוש את אירופה הם בלוגרים שמקבלים משכורת משגרירויות מערביות.
לדברי מוואורה, הוא יכול לכתוב כרצונו, אך באותה נשימה הוא מציין שהממונים עליו מבטיחים שהדיווחים עולים בקנה אחד עם קו המחשבה של המפלגה. "אחרי הכל, אנחנו עובדים בשירות האינטרסים הגיאו-פוליטיים של סין".
