בית המשפט העליון של ארה"ב פסל (יום ב', 17.6.19) מהלך שקידמו הרפובליקנים במדינת וירג'יניה, ואשר היה מסייע להם לחלק לתועלתם את איזורי הבחירה במדינה. מעבר לחשיבותו של פסק הדין עצמו, חלוקת ההצבעה בין שופטי העליון הייתה יוצאת דופן – מדווח אקונומיסט.
את דעת הרוב כתבה השופטת רות בדר-גינזבורג, אליה הצטרפו השופטות הליברליות אלנה קגן וסוניה סוטומאיור – וגם שניים מהשופטים השמרנים: ניל גורסץ' (מינוי של
דונלד טראמפ) וקלרנס תומס. בדעת מיעוט היו הנשיא ג'ון רוברטס והשופטים השמרנים סמואל אליטו וברט קוואנו – וגם השופט הליברלי סטיבן ברייר.
בפני בית המשפט העליון היו שלושה תיקים העוסקים בקביעת גבולות ההצבעה בתוך המדינות. במקרה של וירג'יניה, הטענה הייתה שמצביעים הועברו ממחוז למחוז על בסיס גזעי – מהלך שבית המשפט פוסל באופן עקבי. בשני המקרים האחרים, שעודם תלויים ועומדים, מתבקש בית המשפט לקבל החלטה חסרת תקדים: להגביל את יכולתן של מפלגות לשנות את גבולות האיזורים בצורה שתועיל למפלגה השלטת באותה מדינה.
השאלה המרכזית בתיק וירג'יניה הייתה האם הרפובליקנים – השולטים בבתי המחוקקים של המדינה – הפרו את הזכות לשוויון בהצבעה בבחירות, הקבועה בתיקון ה-14 לחוקה, כאשר ריכזו מצביעים אפרו-אמריקניים בכמה מחוזות. המחוקקים טענו, כי הם קיימו את חוק זכויות ההצבעה משנת 1965, כאשר שרטטו מפה שתבטיח ייצוג לבני מיעוטים. המתנגדים טענו, כי הפיכת איזורי בחירה לבעלי 55% של תושבים שחורים, מיועדת למנוע מהם להשיג השפעה באיזורים אחרים.
בית המשפט העליון נמנע מלהיכנס למחלוקת זו. חמשת שופטי הרוב קבעו, כי לבית התחתון של וירג'יניה אין זכות עמידה והוא אינו יכול לתבוע לאשר את החלטתו. בדר-גינזבורג ציטטה את החוק בווירג'יניה הקובע, כי רק התובע הכללי של המדינה יכול לייצג אותה בהליכים אזרחיים. מאחר שהתובע הכללי, מארק הרינג, לא ערער על החלטתה של ערכאה נמוכה יותר לפסול את החלוקה החדשה, הרי שלא ניתן כלל לערער עליה – היא קובעת.
בדר-גינזבורג גם דחתה את טענת הבית התחתון, לפיה הפסיקה נגדו פוגעת בו במישרין ולכן הוא יכול לערער עליה. היא חזרה על הנקודה שציינה סוטומאיור בדיון בתיק: מפת איזורי ההצבעה היא תוצר של החקיקה בבית המחוקקים כולו (הבית התחתון והסנאט המדינתי) או של תושבי וירג'יניה, ולא של הבית התחתון לבדו.
בדעת המיעוט הסביר אליטו מדוע לדעתו הבית התחתון כן יכול לתבוע: מובן מאליו, שלשינויים במפת ההצבעה יש השלכות משמעותיות על בית המחוקקים כגוף, הן מבחינת הרכבו והן מבחינת פעולותיו. אלמלא חשיבות זו, הוסיף אליטו, לא היו חברי בית המחוקקים משקיעים מאמץ כה ניכר בשרטוט הגבולות ובדיונים עליהם; "טענה הפוכה היא ממש מדהימה", כתב אליטו.
עוד אומר אליטו, כי מבחינת בית המחוקקים יש חשיבות רבה לשאלה מי יכהן בו: "האם לרביעיית כלי מיתר חשוב מי יהיה נגן הצ'לו? האם לקבוצת כדורסל חשוב מי יהיה בעמדת הקליעה? האם למועצת מנהלים חשוב מי יהיה היו"ר?", הוא שואל רטורית. החלפת המפה שקבעו המחוקקים בזו שיכפה בית המשפט, תגרום ל"פגיעה ישירה" בבית התחתון – ולכן יש לו זכות עמידה, סבור אליטו.
אקונומיסט מציין, כי לחילוקי הדעות בין השופטים בתיק זה יש משמעות רבה וחיובית מבחינתו של בית המשפט העליון: היא תקל על רוברטס להוכיח, כי גם הכרעות בנושאים פוליטיים מובהקים אינן מתקבלות בהכרח על-פי החלוקה המקובלת של שמרנים מול ליברלים. מצד שני, הצטרפותו של רוברטס לדעת המיעוט במקרה של וירג'יניה, תקשה עליו לפסוק נגד השינויים במפות הבחירה בשני התיקים האחרים, וכך הוא עשוי להיות הקול המכריע שיאשר את אותם שינויים – למרות המטרה הפוליטית המובהקת שעומדת ביסודם. פסקי הדין בתיקים אלו עשויים להתפרסם בימים הקרובים.
