במשך שני עשורים מתחו מנהיגי אירופה ביקורת על ארה"ב בשל החזקת מחבלים בגוונטנאמו-ביי מחוץ למערכת המשפט הרגילה, אבל כעת – הם עצמם אינם ממהרים להחזיר לארצותיהם ולהעמיד לדין את לוחמי דאעש לשעבר המצויים במחנות פליטים. 2,000 לוחמים זרים כלואים בסודיה ובעירק, 800 מתוכם אירופים – לא כולל אלפי נשים וילדים שגם להם יש אזרחויות זרות.
וושינגטון פוסט מדווח, כי אירופה כמעט ולא עשתה דבר בנוגע לאזרחיה, למרות שארה"ב והכורדים מבקשים שאותם לוחמים יוחזרו לארצותיהם. כמה מומחי ביטחון מזהירים שהמצב הנוכחי עלול להביא לחידוש הטרור, וארגוני זכויות אדם מתריעים מפני התנאים הקשים השוררים במחנות. אך הפוליטיקאים ערים לכך, שהרוב המוחלט של אזרחיהם מתנגדים בצורה נחרצת להחזרת אנשי דאעש, במיוחד לאחר שחלק ממבצעי הפיגועים בפריז ב-2015 ובבריסל ב-2016 ביקרו בעבר בשטחי דאעש.
אפילו החזרתם של ילדי הלוחמים אינה זוכה לאהדה. צרפת והולנד הסכימו בימים האחרונים לאפשר את כניסתם של יתומים, משום שהם חופשיים מהנטל הפוליטי של הורים שאולי ירצו להצטרף אליהם. בלגיה מתכננת ללכת בעקבותיהן, בעוד בריטניה מבקשת לשלול את אזרחותם של מי שחשודים בתמיכה בדאעש.
חלק מהלוחמים המצויים בסוריה הורשעו באירופה שלא בפניהם, אבל השלטונות אינם להוטים במיוחד – בלשון המעטה – להביאם הביתה כדי שירצו את עונשיהם. מדינות אירופה גם החלו להעביר את האחריות לבתי המשפט בעירק, שם העסק הרבה יותר "קל": ההליכים חפוזים, נטל ההוכחה קל, כמעט ואין סניגוריה והעונש המקובל הוא תלייה. בשבועות האחרונים נדונו 11 צרפתים למוות בעירק – וארצם, המתנגדת עקרונית לעונש זה, אותתה שלא תתערב בנימוק שעירק ריבונית לפעול כרצונה.
הפוסט מסביר, כי שאלת היחס ללוחמי דאעש אינה משמעותית מבחינתה של ארה"ב, בשל מיעוט אזרחיה שהצטרפו לארגון – רק כמה עשרות. מכל מקום, ארה"ב מתחילה להחזיר אותם. החודש הובאו שישה ילדים ושתי נשים, ואילו שלושה גברים ואישה ממתינים למשפט בארה"ב; שלושה אחרים חתמו על הסדרי טיעון; אדם אחד מערער על 20 שנות מאסר שנגזרו עליו בווירג'יניה בשל סיוע לארגון טרור.
בעיית השבת הלוחמים התגברה כאשר הקואליציה בראשותה של ארה"ב חיסלה את הכיסים האחרונים של דאעש בעירק ובסוריה. גל של פליטים, ובהם לוחמים לשעבר, הציפו את המחנות העמוסים ממילא בשטח שבשליטת הכורדים בצפון-מזרח סוריה. רבים מן הגברים מוחזקים בבתי כלא מאולתרים; נשיהם וילדיהם מוגבלים בחופש התנועה שלהם.
במחנה אל-חול דחוסים 73,000 בני אדם במתקנים המיועדים למחצית ממספר זה. יש בו 3,200 נשים ו-7,900 ילדים בעלי אזרחות זרה, לצידם של 60,000 סורים. לכורדים, המנהלים מחנה זה ודומיו, יש מעט משאבים; חלקם מתלוננים שהם נאלצים להוציא יותר כסף על אויביהם המובסים מאשר על בני עמם שסבלו קשות בשנות המלחמה. והנסיגה המתוכננת של הכוחות האמריקניים מסוריה עלולה להחמיר עוד יותר את המצב, שכן רק לצבא האמריקני יש אמצעים לסייע לכורדים.
לדברי הפוסט, חוסר הרצון של הפוליטיקאים האירופיים עומד בניגוד לעמדה המקצועית של שירותי הביטחון, שראשיהם אינם צריכים להביא בחשבון את דעת הקהל. הללו מעדיפים שהלוחמים לשעבר יהיו בפיקוח מקרוב, ולא ליטול את הסיכון שייעלמו בחו"ל ויחזרו לפעילות טרור. מומחי טרור אחרים מציגים דעה הפוכה: הענישה באירופה על עבירות אלו קלה בהרבה מאשר בארה"ב, ובתי הכלא עלולים להיות חממה לטרור מקומי. בכמה מן המדינות קיים גם קושי משפטי להרשיע בעבירות בנוגע לדאעש; שבדיה, למשל, מעולם לא קבעה שנסיעה לסוריה היא עבירה ולכן הקשר עם דאעש כשלעצמו איננו פלילי.
לממשלת שבדיה יש רעיון אחר: להקים בית משפט בינלאומי שיטפל בלוחמים הזרים של דאעש ויוכל לכלוא אותם בעירק ובסוריה. אבל מתנגדי הרעיון, ובהם הממשל האמריקני, מציינים שהליך כזה עלול להימשך שנים ובינתיים הראיות ייעלמו, והוא רק יגביר את הנטל על עירק המתקשה להתאושש מהכיבוש של דאעש. ואילו חלק מקורבנות הטרור אומרים גם הם, כי ירצו לראות את האחראים נותנים את הדין בארצותיהם.
