סוציאליזם – בעדו או נגדו – הוא נושא מרכזי במפלגה הדמוקרטית לקראת הבחירות המקדימות לנשיאות. התומכים בו כמובן לא מציבים את המודל ההרסני של ברית המועצות או ונצואלה, אלא את זה של צפון אירופה. אכן – כותב צ'רלס ליין בוושינגטון פוסט – ניתן לקנא במדינות אלו על ההכנסה הגבוהה, חוסר השוויון הנמוך, החופש הפוליטי ושלטון החוק. אבל מה הקשר של זה לסוציאליזם – זו כבר שאלה אחרת. התשובה, לפי בנק ההשקעות ג'יי.פי מורגן, היא: קשר קלוש.
הדוח עוסק בהולנד, שבדיה, דנמרק, פינלנד ונורבגיה. הוא קובע, כי בהשוואה לארה"ב - הגנת הקניין הפרטי במדינות אלו תקיפה יותר, יש בהן יותר ריכוזיות במגזר הבנקאות ולעובדים נותר חלק קטן יותר מהכנסתם. "תעתיקו את המודל הנורדי אם אתם רוצים", נאמר בדוח, "אבל תבינו שיש בו הרבה קפיטליזם ומדיניות פרו-עסקית, הרבה מס על ההכנסות וההוצאות של מעמד הביניים, מינימום של הסתמכות על מיסוי חברות והרבה השתתפות עצמית וניכויים בביטוח הבריאות".
בשבדיה, לדוגמה, מיסוי השכר והביטוח הלאומי מהווים 27% מהתוצר, לעומת 10.6% בארה"ב. הן ניסו מיסוי ישיר על העשירים, כמו שמציעה הסנאטורית אליזבת וורן, אך נורבגיה ביטלה אותו בשל קשיי יישום רבים. ואילו התשלומים הנגבים במסגרת ביטוחי הבריאות במדינות הנורדיות, עשויים להיות פוקחי עיניים למי שתומכים בתוכניתו של
ברני סנדרס לביטוח בריאות אוניברסלי. בהולנד יש ביטוח בריאות דומה לאובמהקר, אך המבוטחים משלמים עד 465 דולר נוספים בשנה. תשלומי המבוטחים מהווים 11% מכלל תשלומי הבריאות בהולנד – כמו בארה"ב; בנורבגיה הם מהווים 15%.
המדינות הללו נדיבות, אך לא טיפשות – מדגיש ליין. הן מבינות שאין כזה דבר "ביטוח בריאות בחינם", והן דורשות מהחולים ליטול לפחות חלק מסוים במשחק. הן גם אינן כוללות מסתננים במערכות הבריאות שלהן, כפי שמציע סנדרס לעשות בארה"ב. באופן כללי ניתן לומר, כי הן מעניקות טיפול מציל חיים למסתננים בוגרים וטיפול מלא לילדים; בארה"ב מופנים מיליארדי דולרים לסיוע למסתננים, בכספי ציבור ובכספים פרטיים כאחד. בדנמרק, לעומת זאת, מכסות תרומות את כל העלויות הללו.
מדינות צפון אירופה רחוקות מלהיות מושלמות, כפי שמעידה נפילתה לאחרונה של ממשלת פינלנד בשל כשלונה בפתרון הבעיות הפיננסיות של מערכת הבריאות. הן אינן סוציאליסטיות ואין בהן דומיננטיות של הממשלה, אלא ממשל אחראי. הן חילקו בצורה ברורה את המשימות בין הממשלה (לה יש יתרון בתחומי הבריאות והחינוך) לבין המגזר הפרטי (שעושה עבודה טובה יותר בתחומי הצריכה והשירותים). הן אינן מעמידות פנים כאילו ניתן להשיג ביטחון סוציאלי יציב בלא תרומה פיננסית משמעותית של מעמד הביניים. הן אינן מענישות את המגזר הפרטי, שבתפוקה שלו תלויה המערכת כולה.
ליין מסכם: ייתכן שההתלהבות של הסוציאליסטים האמריקנים מהמדינות הנורדיות היא כנה. אבל נראה האם היא תעמוד אל מול המידע המלא והמדויק לגבי מה שבדיוק קורה באותן מדינות.
