הפילוסוף הדגול מרטין בובר היה חבר בחוג התנ"ך של
דוד בן-גוריון, וניצל את ההזדמנות כדי לבקש פגישה בארבע עיניים. היא נמשכה שעתיים. הנושא: האם להוציא להורג את
אדולף אייכמן. בובר טען נגד ההוצאה להורג, ובן-גוריון – שהתנגד עקרונית לעונש המוות – הביא את השאלה למליאת הממשלה, שהחליטה ברוב גדול ששר המשפטים ימליץ לנשיא יצחק בן-צבי לדחות את בקשת החנינה של אייכמן.
כאשר נודעה עמדתו של בובר, יצא מעריב בכותרת: "חנינה לאייכמן? לא! שישה מיליון פעמים לא!". המשורר אורי צבי גרינברג הגיב בנימה אישית יותר: "אני לא מדבר בשם העם היהודי ולא בשם המיליונים. אני מדבר בשם עצמי. הרצח של אבי ואמי הוא העסק שלי. בובר היה יכול למחול על רצח הוריו אם הם היו מושמדים בידי אייכמן, אבל הוא ויתר הבוברים אינם יכולים לדרוש חנינה לרוצח של הורי".
ההיסטוריונית הידועה דבורה ליפשטדט נזכרה בוויכוח זה כאשר נודע לה על מותה של אווה מוזס-קור, אשר הוחזקה באושוויץ עשרה חודשים והייתה בין 1,500 זוגות התאומים שהיו קורבנותיו של יוזף מנגלה. די היה בכך כדי להפוך אותה לדמות אייקונית, אבל מוזס-קור עשתה עוד משהו: היא הודיעה שסלחה לאלו שעינו אותה, יחד עם כל מי שנטלו חלק ברצח העם היהודי.
בשנת 1995 נסעה מוזס-קור לאושוויץ יחד עם אחד הרופאים שהשתתפו ב"ניסויים", תפסה את ידו והוא סייע לה לעלות במדרגות. ב-2015 היא הופיעה במשפטו בגרמניה של אוסקר גרונינג, "רואה החשבון" של אושוויץ, החזיקה את ידיו וקיבלה ממנו נשיקה. מוזס-קור הדגישה, כי היא סולחת לפושעים אלו בשמה בלבד, אבל ניצולים רבים הוטרדו ממעשיה. הם העוו את פניהם כאשר היא זכתה לתשואות ותוארה כמי ש"מצאה בליבה" את היכולת לסלוח. ניצולים אמרו לליפשטדט – היא כותבת בוושינגטון פוסט – שמעשיה של מוזס-קור גרמו להם להיראות קשי לב.
היכולת לסלוח היא מעלה במסורת היהודית. התפילה כוללת בקשה לסליחה שלוש פעמים ביום. ראש השנה ויום הכיפורים בנויים סביב הסליחה. היהדות דורשת לסלוח למי שחטא כלפי חברו. אבל, מדגישה ליפשטט, זה בנוי על כך שהחוטא מכיר בעוול שגרם, מנסה לתקן אותו, מתחייב שלא לחזור עליו, ורק אז מבקש סליחה מן הנפגע.
סליחה אינה מטה קסם המסלק את העוול. מובן שאדם רשאי לסלוח גם בלי התהליך הזה, כפי שעשתה מוזס-קור. היא אמרה לעיתים קרובות, שהסליחה משחררת אותה מן הזעם שנאגר בליבה. זה מובן לגמרי. מה שהרגיז ניצולים רבים וילדיהם היה לא הסליחה, אלא המחוות הפומביות הדרמטיות שבהן ביטאה את מחילתה לכל הפושעים הנאצים ללא יוצא מן הכלל, כולל אלו שלא עשו דבר על-מנת לבקש סליחה. היא יצרה את הרושם, שמדובר בהענקת מחילה לכל הפושעים בשם כל הקורבנות.
כאשר הניצולים הולכים ומתמעטים, כל מה שנותר הוא הזיכרון – וזה לא דבר קטן, מדגישה ליפשטדט. הבעל-שם-טוב קבע: "בזיכרון – סוד הגאולה". אבל איזו מחילה ארצית, לא שמימית, אפשר להעניק לעמים שרצחו ושעבדו? הם והדורות שהרוויחו מן הפשעים, לא זוכים למחילה כאשר ניצול אומר "אני סולח לך", אלא כאשר הם מודים בכנות במה שאירע ומשתדלים לתקן זאת היכן שאפשר.
