לא מעט רפובליקנים, כולל חברי קונגרס, טוענים בתוקף שהציוץ של
דונלד טראמפ – בו קרא לחברות קונגרס כהות עור "לחזור למקומות מהם באו" – לא היה גזעני. כיצד ניתן להסביר זאת? – תוהה פרופ' קתלין ווס מבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת מינסוטה, במאמר בוושינגטון פוסט.
הסבר אחד הוא כמובן החשש מעימות נשיא הזוכה לאהדה רבה בבסיס התמיכה הרפובליקני. אבל יש הסבר נוסף: תופעה פסיכולוגית הקרויה "דיסוננס קוגניטיבי" עשויה לסייע להבין מדוע יש מי שמתכחשים למה שכולם רואים בצורה ברורה. דיסוננס קוגניטיבי – אותו תיאר לראשונה הפסיכולוג ליאון פסטינגר בשנות ה-50 – מתרחש כאשר נוצר עימות בין העובדות לבין מה שאנשים רוצים להאמין בו. המוח האנושי אינו אוהב סתירות כאלו, ומוביל לחשוב שהעובדות תואמות את האמונות. בדיוק כשם שאדם רעב מחפש מזון, אדם הנתקל בסתירות כאלו יחפש דרך ליישב אותן – ולעיתים קרובות הדבר מצריך גמישות מחשבתית מרשימה.
במקרה של טראמפ, העובדות הסותרות הן אלו: 1) אני לא תומך בגזענות. 2) אני תומך בטראמפ. 3) טראמפ השמיע הערה גזענית. לתומכיו של טראמפ יש שלוש דרכים להתמודד עם הסתירה. האחת: להודות שהם תומכים בגזענות – אבל לא סביר שזה יקרה, משום שמדובר בשינוי תפיסתי עמוק ובמעבר לצידם של בעלי מוסר לקוי. השנייה: לתת הסברים שיחזקו את התמיכה בטראמפ, כמו למשל לומר כמה חברות הקונגרס באמת איומות (הן "חבורה של קומוניסטיות", הן "שונאות את ישראל"), ובכך לומר שהנשיא בעצם מגן על הצד הצודק. בצורה כזאת, קל יותר להתעלם מדבריו לגופם.
הדרך השלישית היא לדחות את הדעה הרווחת, ובמקרה הזה – לטעון שלומר למישהו "לחזור למקום ממנו בא" איננו גזענות. אם טראמפ הוא רק האחרון בשורה ארוכה של אישים שהואשמו שלא בצדק בידי הליברלים בגזענות ובשנאת זרים, קל יותר להתייצב לצידו.
מאז שחולל את סערת הציוץ, טען טראמפ שרבים מסכימים עם הצהרתו השנויה במחלוקת ושאפילו "אנשים רבים אהבו את זה". אבל, טוענת ווס, עשרות שנים של מחקרי התנהגות מלמדים, כי לא כל מי שנמנעים מלגנות את דבריו של טראמפ אכן תומכים בהם. במקום זאת, הם מבצעים תרגילים מחשבתיים כדי להרחיק את הכיעור, להצדיק את תמיכתם המתמשכת בו ולשמר את הדעה החיובית שלהם על עצמם.
