הדבר הבולט ביותר בשיחה בין הנשיאים
דונלד טראמפ ו-ולדימיר זלנסקי, מעבר לחומר הנפץ הפוליטי שלה, הוא עד כמה היא הייתה בנאלית – עד הנקודה בה טראמפ העלה את נושא החקירה נגד הנטר ביידן. מומחים לענייני הנשיאות ועובדים לשעבר בבית הלבן אמרו לוושינגטון פוסט, כי אינם זוכרים שום דבר הדומה לשיחה הזאת.
"זה בכלל לא כמו השיחות בין ריצ'רד ניקסון או
הנרי קיסינג'ר לבין מנהיגים זרים", אומר מומחה לענייני ניקסון, קן יוז. "לניקסון היה ידע מפורט מאוד כאשר דיבר עם מנהיגים זרים. אבל כאשר רצה למצוא לכלוך על יריבים, הוא התקשר מביתו", לא מהבית הלבן.
אפילו הנשיא לינדון ג'ונסון, שהיה ידוע בוולגריות שלו ובשיטות הלחץ שהפעיל, "נטה להיות זהיר כאשר דיבר עם מנהיגים זרים ודיפלומטים, ולא להיות השולף כפי שהיה עם אמריקנים שהכיר היטב", אומר קנט ג'רמני. "הוא לא היה גס עם מנהיגים אחרים".
ג'ון מיצ'אם, היסטוריון אמריקני בולט, אומר ששיחת טראמפ-זלנסקי נשמעת יותר כמו "שיחת מסדרון" בחדר הסגלגל מאשר שיחה עם מנהיג זר. "היא מאירת עיניים, כי מן הסתם טראמפ מדבר כך עם כולם", מוסיף מיצ'אם. עובד בכיר לשעבר בבית הלבן, שהיה נוכח בעשרות שיחות בין הנשיא למנהיגים זרים, אומר, כי שיחות אלו הן "שיקוף של אישיותו של הנשיא".
השיחה בין טראמפ לזלנסקי מזכירה שיחות קודמות של טראמפ, מעיר הפוסט. בחודשים הראשונים לכהונתו דלפו פרטים של שיחותיו עם נשיא מקסיקו דאז, אנריקה נייטו, וראש ממשלת אוסטרליה דאז, מלקולם טרנבול. בשני המקרים היה טראמפ מודאג מכך שמעשיהם של בני שיחו יגרמו לו להיראות רע. הוא לא רצה לקבל 1,000 פליטים שהגיעו לאוסטרליה, בהתאם להסכם בין טרנבול לבין
ברק אובמה, בטענה ש"זה יהרוג אותי", ולבסוף טרק את השפופרת. ואילו באוזני נייטו התפאר טראמפ בגודל הקהל בעצרות הבחירות שלו, וטען ש"אתם עושים לנו את המוות" בכך שמקסיקו מאפשרת לסוחרי סמים להיכנס לארה"ב.
טראמפ עצמו סיפר, כי התקשר לברך את נשיא הפיליפינים השנוי במחלוקת, רודריגו דוטרטה, על נצחונו בבחירות. כאשר העלה דוטרטה את נושא
קוריאה הצפונית, שאל אותו טראמפ האם לדעתו קים ג'ונג-און בלתי יציב בנפשו; דוטרטה השיב בשלילה. טראמפ אמר, כי "יש לו את האבק [השריפה] אבל לו את הטילים. כל הטילים שלו מתרסקים. לנו יש הרבה יותר כוח אש שם. יש לנו שתי צוללות – הכי טובות בעולם. יש לנו שתי צוללות גרעיניות; לא שאנחנו רוצים להשתמש בהן. יכול להיות שהוא מטורף, אז נראה מה יקרה".
ככל שניתן לשפוט משיחותיו עם מנהיגים זרים שדלפו, טראמפ מתנהג איתם בדיוק כמו בהופעותיו הפומביות בארה"ב, מסכם הפוסט נקודה זו. כמה מנהיגים זרים תיארו אותו כגס רוח, עקשן וחסר מידע. אבל השיחה עם זנסקי הייתה ייחודית אפילו בעולמו של טראמפ, משום שהוא ניסה לכאורה לנצל את כוחו הנשיאותי כדי לפגוע ביריביו הפוליטיים.
לדברי מיצ'אם, הן תוכן השיחה והן הטון שלה הם "מקרה נדיר בו נשיא עורך שיחה דיפלומטית כדי להשיג יתרון פוליטי אישי. יש שיחות דיפלומטיות, יש שיחות בין מנהיגים שנועדו לשמור על קשר ויש שיחות של טראמפ. בצורה שלא ראיתי מעולם ולפי איך שאני קורא את השיחה, טראמפ גייס מנהיג זה לתוך המעגל הפוליטי הקרוב שלו. זוהי דוגמה קיצונית לאופי החופשי שלו. הרי הוא לא מכיר את הבחור [זלנסקי]"; הייתה זו השיחה השנייה בלבד ביניהם.
היבט יוצא דופן נוסף של השיחה הוא שהיא התקיימה ממעונו של טראמפ, החל מהשעה 9:03 בבוקרו של 25 ביולי, ולא מהחדר הסגלגל. לארי פייפר, שניהל את חדר המצב של הבית הלבן בממשל אובמה ושירת 30 שנה בקהילת המודיעין, אומר שיש נוהל קבוע לשיחות עם מנהיגים זרים. היועץ לביטחון לאומי או סגנו נותנים לנשיא התראה של שתי דקות לפני המועד שתואם ועוברים איתו שוב על ראשי הפרקים לשיחה. כאשר מתנהלת השיחה, הנשיא מדבר לתוך הרמקול – עם או בלי מתורגמן – ויתר הנוכחים מקשיבים. במקביל מקשיבים שניים-שלושה קלדנים בחדר המצב, וכולם רושמים את את השיחה במלואה. לאחר מכן הם משווים את גרסאותיהם ומכינים את התמליל לאישורו של היועץ לביטחון לאומי.
לדברי פייפר, כאשר החל לעבוד בחדר המצב, שאל את קודמו מדוע השיחות אינן מוקלטות. הוא השיב, שההקלטות בבית הלבן הופסקו בשנת 1974 – בשיאה של פרשת ווטרגייט – ולא חודשו מאז. "ההשערה האישית שלי היא, שרישום אנושי מעניק לנשיא יכולת הכחשה מסוימת, בניגוד להקלטה", הוא מוסיף.
