מאז שלהי שנות ה-60 ועד תחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת, תפסו החששות מפני אינפלציה מקום מרכזי בשיח הכלכלי בארה"ב. שיעורה עלה מ-2% ב-1960 ל-13% ב-1980, והחשש היה שהיא תאמיר עוד יותר. נשיאים שונים ניסו מגוון של גישות, כולל הקפאת שכר ופיקוח על המחירים. יש להיזהר שלא ליפול שוב לאותה מלכודת – מזהיר רוברט סמואלסון, פרשן כלכלי בכיר בוושינגטון פוסט.
על פניו, זוהי הצהרה אבסורדית. האינפלציה הדו-ספרתית של תחילת שנות ה-80 נמחצה בידי מיתון שאותו הנהיג יו"ר הפדרל ריזרב דאז, פול וולקר, בתמיכתו החיונית של הנשיא רונלד רייגן. האבטלה הגיעה לשיא של 11%. כיום האינפלציה היא רעיון תיאורטי; הבעיה הגדולה של ארה"ב היא האבטלה המגיעה ל-14.5 מיליון, כמעט 10%. האמונה הרווחת היא שהאינפלציה הובסה ושזו בעיה כלכלית אחת פחות לדאוג לגביה. מספר המובטלים יגרום לכך שהשכר, וממילא המחירים, לא יעלו. ציפיות האינפלציה לעשור הקרוב הן 1.34% בשנה.
כל זה נכון – וגם מאוד מטעה, טוען סמואלסון. ה"פד" הודיע בשבוע שעבר על קווים מנחים חדשים למדיניות האינפלציה והאבטלה. עד כה נקבע, כי אם האינפלציה תעלה על 2% - הבנק המרכזי יעלה את הריבית כדי להוריד אותה (ראו קישור משמאל). כעת הוא יהיה מוכן להשלים עם אינפלציה מעט גבוהה יותר, במקום להסתכן במיתון או בהאטה. תיאורטית זה נראה נכון, אבל ההיסטוריה מדליקה נורת אזהרה.
איש אינו אוהב התפרצות אינפלציונית; היא מתרחשת בשל גלים המזינים זה את זה. בשנות ה-60 היעד היה תעסוקה מלאה – אבטלה של עד 4% - במחיר של אינפלציה מעט גבוהה יותר. כמעט כל הכלכלנים קידמו זאת בברכה. הבעיה הייתה ש"רק קצת יותר אינפלציה" חזרה על עצמה שוב ושוב, עד שהיא הייתה "הרבה יותר אינפלציה" ובפועל יצאה משליטה. רק המיתון הנוקשה של וולקר-רייגן שכנע את המגזר העסקי ששוב לא תתאפשר אינפלציה גבוהה.
מדיניותו החדשה של ה"פד" דומה עד מאוד לגישה הכושלת של העבר. הוא יהיה מוכן לחרוג מהיעד של 2%, אם לאורך זמן האינפלציה תהיה מתחת לרף זה. אבל האם אז הוא יעלה אוטומטית את הריבית כדי לרסן את האינפלציה? כיצד יחושבו תקופות של אינפלציה נמוכה? האם ה"פד" עלול לחכות יותר מדי ובכך לגרום להאצת האינפלציה?
עוד לפני הקורונה היה הנגיד ג'רום פאואל להוט לקדם יצירת משרות בשכר בינוני ונמוך; כיום היעד הזה הוא בלתי מציאותי. יש לזכור שהאינפלציה המהירה של שנות ה-70 וה-80 הייתה מאוד בלתי פופולרית. היא הקשתה על תכנון ההוצאות וההכנסות לטווח הקצר, כמו על תכנון הפנסיה לטווח הארוך. זה היה כישלון פוליטי וחברתי, לא רק כלכלי, ואיש אינו רוצה לשוב אליו.
ה"פד" מילא תפקיד מרכזי בייצוב השווקים אחרי המשבר הפיננסי של 2009-2008 וגם בימי הקורונה, כאשר הזרים 3 טריליון דולר למשק האמריקני ובכך מנע פשיטות רגל. אבל הבנק המרכזי אינו כל-יכול, מדגיש סמואלסון. הרעיון של העלאת האינפלציה מבוסס על ההנחה שביכולתו לשלוט הן באינפלציה והן באבטלה ברמת דיוק שלמעשה אינה קיימת. לכל היותר, ה"פד" יכול לקבוע טווח אינפלציה – למשל: מאפס עד 2% - וכאשר המחירים נעים בכיוון שאינו רצוי, להתערב במהירות כדי לשנות את המסלול. זה אינו צעד של גבורה, אבל זהו הצעד המעשי.
