הקורונה גרמה לסגירת בתי ספר ברחבי העולם – ולזינוק בעבודת ילדים. האו"ם מעריך, כי לפחות 24 מיליון ילדים ינשרו מן הלימודים ושמיליונים מתוכם יישלחו לעבודה. ילדים בני עשר כורים כיום חול בקניה. בני גילם קוצצים עצי קקאו במערב אפריקה. ילדים וילדות בני שמונה מקבצים נדבות באינדונזיה כ"פסלים חיים" צבועים בצבע כסף.
הזינוק בעבודת הילדים מוחק הישגים של שנים בשיעור הלמידה, במלחמה בבערות, במוביליות החברתית ובבריאות הילדים – מזהיר ניו-יורק טיימס. וזהו רק אחד מן ההיבטים של האסון העולמי שגורמת הקורונה לילדים. רעב כבד פוגע בילדים מאפגניסטן ועד דרום סודן. נישואין כפויים של ילדות מתרבים באפריקה ואסיה, וכך גם סחר בילדים. נתונים מאוגנדה מצביעים על זינוק בהריונות של נערות מאז שנסגרו בתי הספר. עובדי סיוע בקניה אומרים שמשפחות רבות שולחות את בנותיהן לעבוד בזנות כדי להתקיים. פעילים למען זכויות ילדים שואלים בתסכול, מדוע ברחבי העולם הותר לפתוח פאבים ומסעדות – בעוד בתי הספר סגורים, על כל הנובע מכך.
ניו-יורק טיימס מביא שורה של דוגמאות לעבודת ילדים ברחבי העולם. סורלינה בת ה-14 היא "פסל חי" בג'קרטה, בירת אינדונזיה. היא מתייצבת ליד תחנת דלק וידה מושטת. אמה היא עוזרת בית ואביה מכר פסלים קטנים עד שהמגיפה חיסלה את פרנסתו. הכנסותיה מסייעות להאכיל את הוריה ואת שני אחיה בני ה-11 והשמונה. לעיתים מנסה סורלינה ללמוד תוך כדי עבודה, אבל הקריאה גורמת לה לסחרחורת והיא מוותרת. בית הספר שלה סגור מאז חודש מארס.
ממשלת הודו סגרה בשל הקורונה את הרשת של מיליון מרכזי הסיוע לילדים, שהעניקה להם מחסה, מזון, ביגוד וקצת לימודים. ילדים הודים בגיל בית הספר מועסקים כעת במגוון של עבודות – החל מגלגול סיגריות וכלה בהגשת תה ליד בתי בושת. רוב העבודות הללו בלתי חוקיות ורבות מהן מסוכנות. סאוראב קומר, תלמיד כיתה ו', עובד במוסך ולפני כמה חודשים נחתך בידו עד כדי כך שהעצם נחשפה. להודו הייתה בעיה קשה של עבודת ילדים עוד לפני הקורונה: מפעלי זיקוקין וסיגריות, בתי מלאכה לבגדים ואתרי בנייה מעסיקים ילדים רבים. השלטונות פעלו לסגירתם ולהכנסת הילדים לבתי הספר. אבל הקורונה החמירה בהרבה את המצב.
מומחים רבים לענייני ילדים אומרים, כי ברגע בו ילד נושר מבית הספר ומתחיל לעשות כסף, קשה מאוד להחזירו לספסל הלימודים. הודו הורתה להותיר את בתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים סגורים ללא הגבלת זמן, צעד המשפיע על 200 מיליון ילדים. הממשלה המרכזית התירה לתלמידי התיכונים להיפגש עם המורים בבתי הספר, אך מדינות רבות אוסרות גם את זה. פקידי ממשל מסבירים שאין להם ברירה, שכן בהודו נרשמים לעיתים 100,000 חולים חדשים ביום. ואילו פעילים למען זכויות ילדים מעירים, כי השיח על סגירת בתי הספר הוא מועט ביותר: ראש הממשלה, נרנדרה מודי, ובכיריו ממשלתו מדברים על סגירת הכלכלה, לא על סגירת מערכת החינוך.
המעסיקים בהודו מרגישים היטב את היאוש, וכך שוכרים יותר ילדים ומשלמים להם פחות. ביפלאפ דאס, קבלן כוח אדם במדינת מערב בנגל, מספר שהורים מגיעים לדלת ביתו עם ילדיהם המוצעים כעובדים. בוקר אחד הגיע אדם עם בנו ובתו, בני 12 ושמונה, אשר הביטו בו כאילו הם עומדים להיזרק לאש. לדברי דאס, הוא אינו מציע עבודות לילדים משום שהדבר אינו חוקי. אבל במקרה הזה, מחשש שהמשפחה תגווע ברעב, הוא הפנה אותם לתחנת משאיות שחיפשה מגיש תה; הילד כעת עובד שם, תמורת שבעה סנטים לשעה.
החוק ההודי אוסר להעסיק ילדים מתחת לגיל 14, אלא אם מדובר בעסק משפחתי כמו חווה חקלאית או בנסיבות נדירות מסוימות, כמו שחקנים. החוק גם אוסר להעסיק ילדים במקומות מסוכנים כמו אתרי בנייה או מפעלי סיגריות. אבל בשל הקורונה, ששיבשה את כל אורחות החיים, יש פחות ביקורות במקומות העבודה.
ילדים רבים מתעוררים כעת בפחד, כאילו ילדותם הסתיימה לפתע – מתאר הטיימס. ראהול בן ה-11 מתגורר במשכנות עוני בעיר טומאקורו שבדרום הודו. המבט החלול בעיניו החומות אומר: מה אני עושה כאן? אביו, בן לאחת הכיתות הנמוכות, עוסק כל חייו באיסוף אשפה, הוא שואל את בנו: היכן הנעליים שלך? וראהול משיב: אין לי. לדברי האב, העבודה איננה מכובדת, אבל הוא רוצה להבטיח שבנו לא יסתבך בצרות והוא זקוק להכנסה הנוספת. מאוחר יותר באותו יום מצא ראהול נעלי בית שנזרקו לאשפה ונטל אותן לעצמו. בעוד ראהול מחטט במצבורי האשפה, עברה על פניו קבוצה של ילדים בני גילו, על גופם חולצות מגוהצות ועל גבם ילקוטים; הם היו בדרך למורה פרטי. ראהול עצר לרגע והביט בהם.
"זה חבל מאוד", אומר סונדרה מורטי, המורה של ראהול. "ילדים שלא אספו אשפה עושים את זה כעת. צריך לפתוח מחדש את בתי הספר. ראהול הוא תלמיד טוב. יש לו כושר קליטה טוב. יש לו אוצר מילים טוב מאוד. יש לו IQ גבוה. הוא אומר שברצונו להיות רופא, והוא יוכל אם יהיו לו התנאים הנכונים". לאחר איסוף האשפה ביקר ראהול בבית הספר שלו. הבניין היה נטוש ורק השומרת הייתה בו. היא שלפה מפתח ופתחה את כיתה ו'. ראהול נכנס ועיניו הסתגלו לחשיכה. "אני מתגעגע", אמר. הוא יצא, שק על כתפו ונעלי בית גדולות מדי לרגליו, בחזרה לרחוב הסואן.