העולם אינו נעשה בטוח יותר מבחינתם של ארה"ב והאינטרסים שלה. כבר ב-2017, לפני הקורונה, תיארה אסטרטגיית ההגנה הלאומית עולם בו גובר חוסר הסדר, תחרות אסטרטגית ארוכת טווח, התפשטות טכנולוגית מהירה ושחיקה ביתרונה הצבאי של ארה"ב. כדי להבטיח את בטחונה, ארה"ב זקוקה לבעלות ברית. זוהי הטענה המרכזית במאמר המתפרסם ב-Foreign Affairs, פרי עטם של ג'ים מאטיס, שהיה שר ההגנה בממשל טראמפ והתפטר בשל הנסיגה מסוריה; ג'ים אליס, שהיה מפקד הפיקוד האסטרטגי; והחוקרים קורי צ'ייק וג'ו פלטר.
לא די בחיזוק הצבא, הדיפלומטיה ויתר הרכיבים האזרחיים של העוצמה הלאומית. בראש ובראשונה יש להבין, שארה"ב אינה יכולה להגן לבדה על עצמה ועל האינטרסים שלה. מעורבות בינלאומית מאפשרת לארה"ב לצפות ולפעול ממרחק אל מול איומים, במקום לחכות עד שיגדלו לממדים שיצריכו מאבק הרבה יותר יקר והרבה יותר מסוכן. היכולת להשמיד איומים בשלבי ההתהוות שלהם היא התשומה המרכזית של קיום נוכחות הרחק מגבולות ארה"ב, המאפשרת זיהוי מוקדם והתאמה מהירה להתפתחויות בלתי צפויות.
עם כל עוצמתו של הצבא האמריקני, אויבותיה של ארה"ב מרוסנות יותר בזכות רשת הבריתות שלה. אבל הכישלון המתמשך ביחסים עם בעלות הברית ובשותפות איתם בעיצוב האווירה העולמית, מסכן את קיומה של רשת זו. וחמור מכך: הוא עלול לגרום לעלייתן של רשתות מתחרות וליצירתו של סדר עולמי ללא ארה"ב, אשר לא תוכל להשפיע על ההתפתחויות מהסיבה הפשוטה שהיא לא תהיה בסביבה.
ארה"ב חותרת כיום [בראשותו של דונלד טראמפ] תחת יסודותיו של הסדר העולמי המשרת את האינטרסים שלה, מתוך בורות בסיסית לגבי חשיבותם של בריתות ומוסדות בינלאומיים. "אמריקה ראשונה" הפך ל"אמריקה לבדה". הדבר פגע ביכולתה להתמודד עם בעיות לפני שהן מגיעות לשטחה ובכך הגביר איומים אלו. תומכי גישתו של הממשל הנוכחי טועים לחשוב, שלמדינות אחרות לא תהיה ברירה אלא להיכנע לדרישותיה של ארה"ב. בפועל, הגישה הזאת מחזקת את אויבותיה של ארה"ב ומעודדת לבחון את כוחן של המחויבויות שנטלה על עצמה.
אפילו ארה"ב אינה חזקה די הצורך כדי להגן על עצמה בכוחות עצמה. מתוך הגדרה, היא צריכה עזרה כדי לשמר את דרך החיים שלה. שיתוף פעולה עם מדינות הדומות לה כדי לשמר את הסדר הבינלאומי של ביטחון ושגשוג הדדיים, הוא הדרך היעילה ביותר כדי להבטיח עזרה כזו. כדי לעשות זאת, יש שלא להיכנע לפיתוי למקסם את רווחיה של ארה"ב על חשבונן של מדינות השותפות לערכיה. במקום זאת, עליה להשתמש בכוח ההשפעה וההשראה כדי להגדיל את מספר המדינות הפועלות לצידה של ארה"ב למטרה משותפת.
יחסים אלו מצריכים את הנוכחות של הדיפלומטים והכוחות הצבאיים האמריקניים באסיה, אירופה והמזרח התיכון – כדי לתת אמינות למחויבויות האמריקניות. הנוכחות והיחסים הללו הן ההגנה מפני איומים ומספקות התראה מוקדמת המאפשרת את הזמן והמרחב הדרושים כדי להתמודד עם הסכנות כאשר הן מתעוררות. התייחסות אל הנוכחות האמריקנית באפגניסטן, עירק ומקומות אחרים כאל "מלחמות שאינן נגמרות" – כפי שעושים הן דונלד טראמפ וג'ו ביידן – במקום כאל סיוע לממשלות ידידותיות לשמר את שליטתן על שטחיהן, הוא פספוס של הנקודה. האינטרס האמריקני הוא לבנות את היכולת של ממשלות כאלו להתמודד עם סכנות המטרידות את ארה"ב. משימה זו אינה קלה ומהירה, אבל זוהי השקעה כדאית בהחלט.
משאבי הביטחון אינם יכולים לבוא במקומם של רכיבים לא-צבאיים של הביטחון הלאומי, מדגישים הכותבים: דיפלומטים במשרד החוץ, כלכלנים במשרד האוצר ובפדרל ריזרב, נושאים ונותנים בתחום הסחר, פקידי בריאות הציבור במרכז לבקרת מחלות, טכנולוגים בוועדת התקשורת הפדרלית ועוד. יש סיבות טובות רבות להשקיע בכלים כאלו, משום שהצבא פחות יעיל ופחות לגיטימי ככל שהוא מתרחק ממשימות הליבה שלו, ומשום שהם מספקים מגוון של אמצעים לחיזוק הביטחון הלאומי.
איזון-מחדש כזה של הגישה האמריקנית לביטחון הלאומי נחוץ גם כדי לשמר את רשת הבריתות והשותפויות שלה. מיליטריזציה של הביטחון הלאומי עלולה לפגוע באטרקטיביות של המודל האמריקני, אשר מקלה על מדינות לתמוך בארה"ב. היא גם יוצרת חלוקה בלתי בריאה של העבודה בין בעלות ברית, כאשר ארה"ב נוטלת על עצמה חלק מוגדל מן הסיכון הצבאי, בעוד בעלות בריתה מתמקדות בסיוע לפיתוח או בממשל.
האתגר המרכזי הניצב כיום בפני ארה"ב הוא סין – המדינה היחידה העלולה לחתור תחת דרך החיים האמריקנית. מטרתה של ארה"ב צריכה להיות לא רק לנהל מולה מאבק של מעצמות-על, אלא גם להגיע לשלום של מעצמות-על ולקדם אינטרסים משותפים. לבעלות בריתה ולשותפותיה של ארה"ב יש תפקיד חיוני במשימה זו. האסטרטגיה הצבאית האמריקנית באסיה זקוקה למספר שינויים ושיפורים: הרתעה גרעינית יעילה יותר, יכולות משופרות בחלל ובסייבר, שיפור דרמטי ביכולת ההתראה ונכונות להעביר כספים מתחומים פחות חשובים. ארה"ב גם חייבת לשמר את יתרונה הטכנולוגי, בו מנסה סין לנגוס. חשוב גם לשמר את הבריתות עם אוסטרליה, יפן וקוריאה הדרומית; לחזק את היחסים עם הודו, וייטנאם ואינדונזיה; ולחזק ארגונים בינלאומיים כדי למנוע מסין להשתמש בהם נגד ארה"ב.
לדעת המחברים, חשוב במיוחד שארה"ב לא תלחץ על מדינות לבחור בינה לבין סין. גישת "הלנו אתה אם לצרינו" משחקת לטובת סין, משום שהרווחה והשגשוג של שותפותיה של ארה"ב תלויים ביחסי הסחר וההשקעות שלהן עם סין. הדרך הנכונה היא להדגיש את המשותף בין ארה"ב לבעלות בריתה, ולעודד אותן להיכנס לשיתוף פעולה שיבטיחו את ריבונותן. במקביל, כאמור, יש למצוא דרכים לשתף פעולה עם סין בתחומים כמו מגיפות, אקלים וביטחון גרעיני.
מאטיס, אליס, צ'ייק ופלטר מסיימים בהבעת התקווה, שממשל ביידן ימחק במהירות את תפיסת "אמריקה תחילה" וישיב על-כנה את המחויבות לביטחון קיבוצי ששירת היטב את ארה"ב במשך עשרות שנים. הדרך הטובה ביותר להבטיח ביטחון ושגשוג היא לשלב בין עוצמתה הצבאית של ארה"ב לבין הכלים האזרחיים שלה ולשקם את מערכת הבריתות. הקורונה היא תזכורת עגומה למה שמתרחש כאשר מחכים עד שהבעיות מגיעות.
