רוב האמריקנים שותפים לרצונו של הנשיא ג'ו ביידן להעלות את שכר המינימום מ-7.25 דולרים לשעה ל-15 דולר. שני שלישים מהם – ו-40% מהרפובליקנים – תומכים במהלך כזה. הדעות בין כלכלנים פחות נחרצות, מדווח אקונומיסט. כאשר קבוצה של מומחים מובילים נשאלה ב-2015 האם צעד כזה יפגע בתעסוקה, 30% השיבו בחיוב, 30% השיבו בשלילה ו-40% לא ידעו לענות. יש סיבה להיסוס: אין מספיק ניסיון בצעד כזה. אבל ההיסטוריה גם מלמדת, שאם הוא נעשה בזהירות – יכולים להיות לו יתרונות ארוכי טווח.
כלכלנים שוב אינם מתנגדים אוטומטית לקביעת שכר מינימום. נתוני שלושת העשורים האחרונים מלמדים, שלהעלאתו הייתה לכל היותר השפעה שלילית מועטה על התעסוקה. האפשרויות של המעסיקים להתמודד עם ההעלאה גדולות מאלו שצפו הכלכלנים. יצירת קשר בין עובד למעסיק יוצרת יתרונות, המתחלקים ביניהם בהתאם לכוח המיקוח שלהם. חוקי שכר מינימום מסייעים לעובדים לקבל חלק גדול יותר; שכר גבוה יותר נוגס ברווחי החברה בלי להעלות את עלות העבודה.
עם זאת, יכולתן של החברות להתאים את עצמן אינה בלתי מוגבלת, והעלאת שכר המינימום ל-15 דולר – יותר מכפי שהשתכרו שליש מהעובדים ב-2019 – עלולה להיות יותר מכפי שיוכלו לשאת. מדינות ורשויות מקומיות רבות כבר קבעו שכר מינימום הגבוה מזה של הממשל הפדרלי, לעיתים – מעל 15 דולר. אבל אחרות דבקות ב-7.25 דולרים. ב-21 מדינות, 15 דולר יהוו יותר מאשר הכפלת השכר הנוכחי; ב-28 ההעלאה הזאת תהיה מעל 80% מהשכר החציוני. חלק מהחברות לא יוכלו להימנע מהעלאת מחירים אם לא יפטרו עובדים.
קשה יותר לצפות מה יתרחש בהמשך. ייתכן שהוצאה מוגדלת של העובדים תוביל ליצירת מקומות עבודה בשכר גבוה יותר ובכך יקוזזו פיטורים של עובדים אחרים. ייתכן שההגירה בתוך המדינות תגבר, כאשר עובדים יחפשו הזדמנויות בערים בהן משלמים יותר. וייתכן שהתנגדות פוליטית תוביל לנסיגה מן ההעלאה.
נסיונה של ארה"ב עצמה מלמד, כי לאחר תקופה קשה של התאמה יבואו זמנים טובים יותר – כפי שאירע במדינות הדרום בעקבות ה"ניו דיל". לפני שנות ה-30 של המאה הקודמת, כלכלת הדרום הייתה שונה מאוד מזו של יתר ארה"ב, עם תפוקה נמוכה והישענות על כוח אדם רב וזול, תוך הזנחה של מערכת החינוך. כאשר הנהיג ממשל רוזוולט שכר מינימום ותקני עבודה, נאלץ הדרום לאמץ טכנולוגיה שחסכה בידיים עובדות ועובדים בשכר נמוך היגרו בהמוניהם. מחשש לאבטלה המונית על השלכותיה הפוליטיות, הממשלות בדרום פעלו להפוך את המדינות למושכות יותר. בשנים 1980-1930 השכר בדרום זינק והערים נבנו סביב מרכזי טכנולוגיה שמשכו מהגרים מיתר חלקי ארה"ב.
סגירת פערי ההכנסות בין הערים העשירות לעניות, שהייתה מהירה לפני 1980, הואטה דרמטית מאז; פערי התפוקה בין הערים המובילות לאחרות התרחבו. אולי אין זה מקרה, כי שכר המינימום הפדרלי יורד מאז שנות ה-70 של המאה הקודמת. המשק היום שונה לחלוטין מזה של אמצע המאה ה-20, אבל שכר מינימום נמוך שוב אפשר לחברות להתבסס על פועלים בעלי מיומנות נמוכה במקום להשקיע בציוד ותהליכים מודרניים. שכר גבוה יותר עשוי לאלץ אותן לשנות כיוון, ובסופו של דבר – לתרום לכלכלה כולה, סבור אקונומיסט.
העובדים לא יודו לפוליטיקאים אשר ייצרו אבטלה כדי לעודד שינוי מבני. לכן, ייתכן שמוטב יהיה לאפשר למדינות בהן השכר נמוך יותר, להעלותו על פני תקופה ארוכה מארבע השנים שמציע ביידן, כך שיוכלו להשקיע בחינוך ובתשתית ולעודד את המגזר הפרטי להשקיע בתפוקה, במקום לסגור את החנות או לעבור לעיר אחרת. החלופה עלולה להיות אבטלה גבוהה יותר והגירה פנימית, וזהו מסלול מסוכן. אבל בניהול כלכלי נכון, העלאת שכר המינימום יכולה לסייע בקידומם של אנשים ויישובים שנותרו מאחור.
