חלפו 11 חודשים מאז שמישהו חיבק את לארי. רואה החשבון בן ה-62 מתגורר לבדו בשיקגו ומאחר שיש לו בעיות לב, הוא נשאר בבית מאז הסגר במארס שעבר. האדם היחיד שנגע בו היה אחות, עטוית כפפות, שביצעה בדיקת דם. הקורונה היא תרגיל בהסתגלות למחסור בדברים רבים; המגע הוא אחד מהם ואף אחד החיוניים להישרדות האנושית, טוען אקונומיסט. חוש המישוש הוא הראשון שמפתח האדם והיחיד הנחוץ כדי שישרוד; בלעדיו אי-אפשר להרגיש לחץ, חום וכאב.
לאורך ההיסטוריה נמנע מקבוצות שונות המגע האנושי, אך הקורונה היא הפעם הראשונה בה חלקים נרחבים של האוכלוסייה נותרו ללא מגע פיזי ידידותי זמן כה רב. בני אדם זקוקים למגע כדי ליצור יחסים קרובים; ההומו ספיאנס יצר את הקבוצה כדי להגדיל את סיכוייו לשרוד. גירוי העור מעורר את החלקים במוח האחראים לעונג ומשחרר הורמונים מרגיעים וגורמי אושר. חשיבותו של המגע מתחילה ברגע הלידה, ומחקרים מראים שתינוקות המונחים מיד על אמותיהם מתפתחים טוב יותר. המגע משחרר קוריסטול – הורמון המיוצר בתגובה ללחץ ומקל על יצירת תאי הדם האחראים לתקיפת חיידקים ונגיפים, כולל אצל חולי סרטן ואיידס.
במקביל, העדר מגע גורם נזק. מחקרים מלמדים, כי הימנעות ממגע מובילה לשורה ארוכה של בעיות התפתחותיות אצל תינוקות. ילדים שאינם זוכים לחיבוק נוטים לאחר בפיתוח יכולות קוגניטיביות ועלולים להיות תוקפניים. העדר מגע רגיל בין בני אדם עלול ליצור "רעב לעור", והמחקרים הבודדים בנושא מלמדים שהוא מזיק ויש קשר בינו לבין בדידות, דיכאון, לחץ, מצבי רוח משתנים והפרעות התנהגותיות.
המגיפה החמירה זאת בצורה ניכרת, במיוחד במקומות בהם המגע הפיזי נפוץ. לעיתים יש לכך ביטוי בהיענות למגבלות. האיטלקים אומנם צייתו לעטיית המסיכות ולשמירת המרחק, אך מטפלת ברזילאית ויתרה על הניסיון לשכנע את מטופליה להמיר את הנשיקות בחיכוך מרפקים. לעומת זאת, תושבים בארצות מאופקות יותר מתקשים להבחין בהבדל. ליאונרד לים, איש היי-טק מסינגפור, לא פגש אף אחד מלבד אשתו והוריה מאז פברואר שעבר, אבל כלל אינו מרגיש שיש לו פחות מגע אנושי מאשר לפני שנה.
קל לזלזל בחוש המישוש, מציין אקונומיסט. לחושי הראייה והשמיעה יש אומנויות שלמות המתבססות עליהם, ואילו שפים ויצרני בשמים פונים לחושי הטעם והריח. גם המדענים מזניחים את חוש המישוש: על כל מחקר העוסק בו, יש מאה העוסקים בראייה. במאה ה-19 התייחסו אינטלקטואלים אירופיים בבוז לחוש המישוש, אותו ראו כבלתי תרבותי וגס. איסורים על מגע רווחו בארצות רבות גם עמוק לתוך המאה ה-20. הפסיכולוג סידני ג'ורארד בחן בשנות ה-60 את התנהגותם של זוגות בבתי קפה: בפריז הם נגעו זה בזה 110 פעמים בשעה, ובפורטו-ריקו – 180; אבל בפלורידה היו רק שני מגעים, ובלונדון – בכלל לא.
בארה"ב שרר "רעב לעור" עוד לפני הקורונה. רק חמישית מן האמריקנים שנסקרו באפריל שעבר אמרו שהם נוגעים בילדיהם לעיתים קרובות, ומחוץ לבית המגע הפיזי הוצא אל מחוץ לחוק במקרים רבים – למשל בין מורים לתלמידים. תנועת MeToo גרמה להפחתה ניכרת של המגע הפיזי במקומות עבודה. במקביל, מספר המתגוררים לבדם במדינות העשירות זינק בעשורים האחרונים, ולכך נוספו כעת המסכים הדורשים מאיתנו להותיר מאחור את גופנו.
היו שניסו לתקן מצב זה עוד לפני הקורונה. דגוצ'י נוריקו היפנית מדריכה אימהות, אחיות ומורות בבתי ספר לסיעוד כיצד להגביר את האמון ההדדי באמצעות שילוב ידיים וחיבוקים. בארה"ב התקיימו בערים "מסיבות חיבוק", שמשתתפיהן קיוו שהחיבוקים עם זרים יפיגו את תחושת הבדידות שלהם. מדלן גויאזו ואדם ליפין הקימו בשנת 2015 את חברת Cuddlist המכשירה "מטפלי התכרבלות", והם מסבירים שהצורך במגע אנושי לא זוכה למענה בארה"ב בשל "ההיפר-מיניות" בה הוא נתפס. החברה יצרה קשר בין מטפלים לבין 50,000 לקוחות ברחבי העולם, ואחד מהם היה לארי משיקגו. כיום המגע הוא מקוון בלבד, וברור שהוא ממש לא אותו הדבר – אבל יותר טוב מאשר לא-כלום.
בעידן של העדר מגע פיזי, צריך להסתפק במה שיש. מכירות כסאות העיסוי בסין זינקו בשבוע השני של פברואר אשתקד ב-436% לעומת התקופה המקבילה ב-2019. אחרים פונים לטכנולוגיה. חברת CuteCircuit מכניסה לחולצות חיישנים שלדבריה נותנים תחושה של חיבוק; הפעילות באתר שלה עלתה פי 3.4 בין אפריל לדצמבר אשתקד. אחרי המשבר, צופה גויאזו, יהיה זינוק בביקוש לשירותיה. ככלות הכל, בני אדם צריכים לגעת בבני אדם ולא רק במסכים.
