לאחר השפל הגדול ומלחמת העולם השנייה, עיצבו מחדש הבוחרים והממשלות במדינות הדמוקרטיות העשירות את היחסים ביניהם. כעת מאיימת הקורונה לזעזע את הכללים הקיימים בנוגע להוצאות בתחום החברתי. למעלה מ-75% מהאמריקנים תומכים בתוכנית הסיוע של הנשיא ג'ו ביידן, הכוללת מענק במזומן בסך 1,400 דולר. ממשלתו של בוריס ג'ונסון מתכוונת להאריך עד ספטמבר את מימון שכרם של עובדים בחל"ת למרות שהחוב הציבורי נמצא ברמתו הגבוהה ביותר מאז 1945. בצעדים אלו יש סכנה, מדגיש אקונומיסט: הם עלולים למתוח את התקציב עד לנקודת שבירה, לדכא את היזמות וליצור חברה נוקשה. אבל הם גם עשויים ליצור מדיניות רווחה חדשה שניתן לעמוד בה, ואשר מסייעת לעובדים לשגשג בכלכלה העומדת בפני מהפכה טכנולוגית.
השנה האחרונה הייתה ניסוי פרוע בהוצאות חברתיות. 1,600 תוכניות חדשות לביטחון סוציאלי הושקו ברחבי העולם. המדינות העשירות הוציאו בממוצע 5.8% מהתמ"ג בסיוע למספר שיא של עובדים. החובות הממשלתיים נערמים, אבל נכון לעכשיו – שיעורי הריבית הנמוכים מאפשרים לפרוע אותם. מצב הרוח הציבורי משתנה ונוטה לתמוך בסיוע וגם ברפורמות חברתיות מקיפות. תשומת לב ניתנת לתנאי עבודתם של שליחי מזון והמטפלים בחולים. לא ניתן להתעלם מהקושי של נשים שנשרו משוק העבודה וחייבות להמשיך לטפל בילדיהן ובהוריהן.
המודל של הסיוע הסוציאלי התנדנד במדינות רבות עוד לפני הקורונה. הוא לא הצליח להגן על עובדים מפני תוצאות הגלובליזציה והשינויים הטכנולוגיים והחברתיים. עלויות הבריאות והפנסיה זינקו, בעוד הממשלות קיצצו בסיוע למצויים בגיל העבודה. השילוב של ירידת הכנסות מעמד הביניים ועליית כלכלת ה"גיג" (חברות כמו אובר) יצר חשש, ששוק העבודה משתנה במהירות גדולה מיכולת התגובה של הממשלות.
כאשר הציבור וחלק מן הכלכלנים מריעים, הפוליטיקאים מתפתים לתת סיוע נקודתי במקום לפעול בחשיבה מדודה וארוכת טווח, טוען אקונומיסט. רשת הביטחון חייב להיות כזו שניתן לעמוד בה. את העשור הקרוב יאפיינו תקציבים הדוקים, בשל הגרעון שזינק בגלל הקורונה. הסיוע חייב לזרום במהירות ובקלות לזקוקים לו – ולא, כמו בארה"ב, רק בתגובה מבוהלת למשברים. הממשלות צריכות למצוא דרכים שיגנו טוב יותר על התושבים מפני משברי תעסוקה, מבלי לדכא את התמריץ לעבודה.
הצעד הראשון צריך להיות שימוש בטכנולוגיה כדי לייעל את הביורוקרטיה הישנה. משלוח צ'קים בדואר ומחשבים משנות ה-80 חייבים להפוך לנחלת ההיסטוריה. אסטוניה וסינגפור הפעילו בשנה האחרונה מערכות זיהוי דיגיטליות שהיו נכס חיוני בהתמודדות עם המשבר, ומדינות נוספות צריכות ללכת בעקבותיהן, וגם להבטיח שלכל תושביהן תהיה גישה לאינטרנט ולחשבונות בנק. השינוי חיוני: חמישית מכלל האמריקנים הזכאים לסיוע לא קיבלו אותו בשל כשלים ביורוקרטיים; מערכות דיגיטליות ימנעו זאת.
זהו החלק הקל. איזון בין נדיבות לבין דינמיות יהיה קשה יותר. אחד הפתרונות הוא להעלות את שכרם של בעלי ההכנסות הנמוכות. המדינות האנגלו-סכסיות עשו זאת היטב לפני שניים ושלושה עשורים. אבל זה לא מסייע למובטלים בעל-כורחם, ומשני עברי האוקיינוס האטלנטי אין מערכת המגנה על עובדי ה"גיג" ועל עצמאים. יש מדינה אחת המשלבת גמישות בשוק העבודה עם נדיבות: דנמרק, אשר בשנת 2018 השקיעה 1.9% מהתמ"ג שלה בהכשרה ובייעוץ למובטלים. התערבות זו מונעת מן האבטלה להפוך לתלות. בריטניה נכשלה בתחום זה, בעוד ההשקעה האמריקנית היא 5% בלבד מזו הדנית.
במשך שנים העדיפה התמיכה הסוציאלית את המבוגרים. רשת התמיכה הזאת מיושנת, קובע אקונומיסט. יש לבנות אותה מחדש סביב כוח העבודה הפעיל, תוך הסתייעות בטכנולוגיות המסייעות לכולם: החל ממוכרים בחנויות הנפגעים מן המהפכה הטכנולוגיות וכלה באימהות שמשרותיהן מוחלפות בידי מכונות. הממשלות אינן יכולות להעלים את הסיכונים, אבל הן יכולות להבטיח שאם הם מתממשים – אזרחיהן יוכלו להתאושש.
