מבקריו של הנסיך פיליפ ראו בו שריד מיושן וחלק מאופרת סבון מגוחכת, כמו גם דוגמה לזכויות היתר של גברים לבנים ומי שבילה את חייו באיסוף תארים להם לא היה זכאי. אוהדיו הרבים מציינים עשרות שנות שירות לאשתו ומלכתו – כמו גם ל-800 ארגונים וגופי צדקה. בפרלמנט הוא זכה לתשבחות מכל הכיוונים, כולל תומכי ביטול המלוכה, למרות שבחייו נהנה פיליפ להתגרות בפוליטיקאים ופעם כינה את הפרלמנט עצמו "בית משוגעים" והגדיר שר כ"מישהו שאחראי על משהו שאין לו מושג ירוק לגביו".
כאשר פרש פיליפ מפעילות ציבורית מסר ארמון בקינגהאם, כי הוא ביצע 22,191 משימות לבדו, ביקר בחו"ל 637 פעמים ונשא 5,493 נאומים. אך נאומים אלו נשכחו, מציין וושינגטון פוסט; הרבה יותר טוב זכורות פליטות הפה שלו, עליהן הגיבו אפילו תומכיו הנלהבים ביותר – החל מראש הממשלה, בוריס ג'ונסון, וכלה בנכדו, הנסיך הארי (ראו קישור משמאל). פעם הוא כינה "חתיכת אידיוט מחורבן" אדם שלא זיהה אותו. הוא התלונן על הטעם של אלטון ג'ון במכוניות. לילד בן 13 אמר שהוא "שמן מכדי להיות אסטרונאוט". פעם הציע להרוג חתולי בית במקום ציפורים מוגנות.
אוהדיו של פיליפ הצליחו לעקוף אמירות אלו ודומותיהן. ביוגרפית שלו, אינגריד סיווארד, אומרת שהתמיכה בו נובעת מהנוסטלגיה בה הבריטים ראו אותו כשריד האחרון של הדור המפואר ביותר – דור לוחמי מלחמת העולם השנייה, בה שירת בספינות מלחמה. אמירותיו אפילו נתפסו כרעננות באקלים הפוליטי הנוכחי, "כמו סבא שאומר את מה שאתה רוצה להגיד ולא שם פס". נכון יהיה לומר שעד מותו, פיליפ היה מכובד ואולי נערץ אך לא אהוב. במשאלים הוא היה הרחק מאחורי המלכה אליזבת, אך לפני הארי ומייגן מרקל.
מאחר שהרוב הגדול של החיים המלכותיים מתוכננים היטב וכה בנאליים, ומשום שאיש אינו יודע מה באמת מתרחש מאחורי הקלעים, פליטות הפה של פיליפ זכו לתשומת לב כה גדולה. היו עוד ועוד רשימות שלהן; העיתון גארדיאן הגביל את עצמו ל-90. "מאיזה חלק אקזוטי של העולם אתה מגיע?", הוא שאל את חבר בית הלורדים השחור ג'ון טיילור, ונענה: "בירמינגהאם". לדברי פרופ' קהינדה אנדרוז, מומחה ללימודים שחורים באוניברסיטה של בירמינגהאם, "לא היה לו מסנן לגזענות שלו, ואני משער שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה על הכנות הזאת". לדבריו, פיליפ פופולרי בשל אמירות אלו ולא למרות האמירות הללו, כי הוא סמל לאימפריה לבנה ולנוסטלגיה קולוניאלית. אפואה הירש, סופר ושדרן בריטי יליד נורבגיה, אומר שהוא כינה את פיליפ "האיש מהעידן שלו", מתוך הכרה בכך שבני משפחת המלוכה חיים בסוג של כמוסת זמן. "אין ספק שהמוסד מיושן, כפי שניתן ללמוד מהמקרה של הארי ומייגן", הוא מוסיף.
לדברי הפוסט, הפוליטיקאים מסכימים שהמורשת הממשית החשובה ביותר של פיליפ – במובן של השפעה על אנשים אמיתיים – היא פרס הדוכס מאדינבורו, תוכנית לצעירים שהוא תיאר כ"ערכת עשה זאת בעצמך". מבחינת רבים בבריטניה ובחבר העמים, זוהי תוכנית ששינתה את חייהם. הפרס מיועד לסייע לבני 24-14 לבנות ביטחון והסתמכות עצמית באמצעות התנדבות באוויר הפתוח. היא פועלת ביותר מ-140 מדינות, ובבריטניה לבדה השתתפו בה 6.7 מיליון צעירים. פיליפ הקים אותה ב-1856 בהשראתו של קורט האן, מי שהיה מנהל פנימיית גורדונסטון בה למד.
ג'ון אדמס בן ה-30 היה האדם הראשון בבריטניה שזכה בדרגות הארד, הכסף והזהב של התוכנית בעודנו מרצה מאסר. הוא נכנס לתוכנית בגיל 18, כאשר ריצה 6.5 שנות מאסר על תקיפה, ואומר שהיא הצילה את חייו. "התוכנית עזרה לי להאמין בעצמי, לעצור אותי מליפול לחזרה להיכן שהייתי לפני כן. עזבתי את בית הכלא כאשר אני חש מועצם, שאני יכול לצאת ולהשיג דברים".
סטיבן בוש סבור, בכתב-העת השמאלי New Statesman, כי הודות למאמציו של פיליפ נהנה הכתר הבריטי מאהדה שאין דומה לה במונרכיות אירופיות אחרות. "בעוד השושלות הגדולות האחרות נמצאות בנסיגה, בית וינדזור נותר נעלה ובלתי ניתן לערעור". לדבריו, ההישג הגדול ביותר של פיליפ כמעט נעלם מן העין: "הוא עוזב את המונרכיה הבריטית בטוחה יותר מכפי שהייתה כאשר נכנס אליה. בעולם המשתנה ללא הרף, הכתר הצליח להתחדש ולשרוד".
