בשנת 2009 ניסה ממשלו של ברק אובמה לאתחל את היחסים עם רוסיה. תריסר שנים מאוחר יותר, בן השיח במוסקבה עודנו סרגיי לברוב – שר החוץ מזה 17 שנים – ומולו ניצבים דיפלומטים אמריקנים מנוסים גם הם, רבים מהם יוצאי ממשל אובמה. אך בעוד דונלד טראמפ התבדח עם ולדימיר פוטין על התערבותו בבחירות בארה"ב ואמר שהם מחבבים זה את זה, ג'ו ביידן קורא לו "רצחני חסר נשמה" – אם כי אומר שהוא רוצה לעבוד עימו.
מדיניות החוץ של ביידן שונה לא רק מזו של טראמפ אלא גם מזו של אובמה – קובע אקונומיסט. בעוד עוזריו מדגישים שהם עובדים עם "בעלי בריתנו ושותפינו" – עקיצה ברורה לעבר טראמפ – הם גם פוקחים עין על היריבים, בניגוד לאובמה שניסה להתפשר עם רוסיה, חתם על הסכם גרעין עם אירן וקידם בברכה את עלייתה של סין.
בכל התחומים הללו – כמו גם בהחלטתו לצאת מאפגניסטן – ביידן מנסה להפוך למציאות את עקרונותיו ארוכי הימים בנוגע לתפקידה של ארה"ב. מטרת-העל שלו, כפי שאומר אחד מיועציו, היא "לחזק את הסדר הרב-הלאומי המבוסס על כללים, בו ארה"ב ממלאת תפקיד מוביל כדי להבטיח שמדינות סמכותניות לא יחתרו תחת כללים אלו". ביידן מנסה כביש דו-מסלולי: נגד השאיפות הטריטוריאליות והפגיעה בזכויות האדם של מדינות אלו, ולעבוד איתן כאשר קיימים אינטרסים משותפים.
הסנאט עדיין לא אישר כמה משרות מפתח בצוות החוץ של ביידן, אך באופן יוצא דופן הוא הותיר בתפקידו את השגריר במוסקבה מימי ממשל טראמפ, ג'ון סליבאן. המנהל החדש של ה-CIA, ביל ברנס, היה גם הוא שגריר במוסקבה. שר החוץ, אנתוני בלינקן, היה סגן היועץ לביטחון לאומי ותת שר החוץ בממשל אובמה. לביידן עצמו יש ניסיון ארוך כסגן נשיא וכסנאטור; מזה 30 שנה לא היה נשיא הבקיא כל כך במדיניות חוץ.
לדעת יועציו של ביידן, כשלונה של ארה"ב להתייצב מול פוטין ב-12 השנים האחרונות אפשר לו לפעול בהרפתקנות – הערכה שאולי מגזימה ביכולתו של גורם כלשהו להשפיע עליו, מעיר אקונומיסט. גישתו של הממשלה לרוסיה, אירן וסין היא שילוב של כיול זהיר וכוריאוגרפיה דיפלומטית. וכך, רק התקשורת הופתעה מהעיצומים שהטיל ביידן בשבוע שעבר על רוסיה; הוא עדכן את פוטין יומיים לפני כן, ובריטניה והאיחוד האירופי היו מוכנים עם הודעות תמיכה. ביידן הבהיר שניתן יהיה להחמיר עוד יותר את העיצומים במידת הצורך, אך בשיחתו עם פוטין גם הזמין אותו לוועידת פסגה באירופה בקיץ הקרוב, אשר תתמקד בפיקוח על הנשק.
ההתנהלות האמריקנית מול רוסיה הייתה באווירה כמעט-עסקית. ביידן קרא לפוטין להגיב בצורה הולמת, ודומה שאכן כך עשה עמיתו: רוסיה הסתפקה בגירוש של עשרה דיפלומטים אמריקנים ובאיסור כניסה לשמונה נוספים, ולברוב הודיעה ש"לעת עתה" היא לא תפעל נגד חברות אמריקניות. הרוסים והאמריקנים החלו לדון בהצעתו של ביידן לקיים ועידת פסגה.
אותו עירוב של תקיפות וגמישות מאפיין את גישתו של ביידן כלפי אירן וסין. הוא התחייב לחדש את הסכם הגרעין עם אירן, אך מסרב להסיר מיד את העיצומים עליה שהטיל טראמפ במסגרת מדיניות "הלחץ המירבי". השיחות על צעדים הדדיים נמשכות בווינה, אך בלא קשר לתוצאות – הממשל מתכנן להותיר על-כנם את העיצומים שאינם קשורים לתוכנית הגרעין.
ביידן האשים את ממשלת סין בביצוע רצח עם והוא מוביל את ההתנגדות הבינלאומיות לשאיפות ההשתלטות של סין באסיה. זו הסיבה לכך שאורחו הזר הראשון בבית הלבן הוא ראש ממשלת יפן, סוגה יושיהידה; בהודעתם המשותפת הם הדגישו את הצורך בשמירת השלום והיציבות במיצר טייוואן. ממשלת סין הלמה בחזרה, באומרה שההודעה היא ניסיון לפלג את האיזור. במקביל, שליחו של ביידן לנושא האקלים, ג'ון קרי, נפגש בשנגחאי עם עמיתיו הסינים. כאיתות לכך שלפחות יריבה אחת מוכנה להתיישר במידה מסוימת עם המדינה האמריקנית, הפגישה הסתיימה בהודעה משותפת על הרצון לפעול יחדיו מול שינויי האקלים.
אבל פרסום הודעות משותפות, כמו גם דיבורים על ועידות פסגה, הם התקדמות חיוורת אל מול סגירת מכרות פחם, הסגת כוחות, פירוק נשק גרעיני ועצירת רצח עם. כמעט 100 ימים לאחר השבעתו, ביידן הוכיח שהוא יודע לקבל החלטות קשות, כפי שעשה לגבי אפגניסטן. רבות נוספות ניצבות בפניו, כאשר הוא מנסה למצוא פשרה בחיים האמיתיים בין תקוותיו האידיאליסטיות לבין הציפיות המעשיות.
