השבוע מלאו חמש שנים למשאל העם בו הכריעה בריטניה בעד פרישה מהאיחוד האירופי. אפילו תומכי הברקזיט הנלהבים ביותר חייבים להודות שהתהליך היה ארוך במיוחד – בין היתר משום שממשלות בריטניה סירבו להסכים לוויתורים הנחוצים כדי לפשר בין הדרישה לריבונות מוחלטת לבין הרצון לקבל גישה לשוק האירופי. סירוב זה עיצב את היחסים בין הצדדים, ההולכים ונעשים מתוחים – סבור אקונומיסט.
שישה חודשים לאחר הפרישה הסופית, הקורונה מקשה לנתח את השפעתה על הכלכלה הבריטית, אולם ההשלכות של המגבלות החדשות על הסחר הן בהחלט ברורות. ברבעון הראשון של השנה ירד ייצוא הסחורות הבריטיות ליבשת ב-15%, ואילו הייצוא האירופי לבריטניה צנח ב-32%. ניתוח אחר מצא, כי הסחר ההדדי נמוך ב-11% מכפי שהיה יכול להיות אלמלא הברקזיט, וזה אחרי ירידה של 10% מאז משאל העם.
75% מן החברות הבריטיות מדווחות על פגיעה בפעילותן מאז הברקזיט. חברות קטנות מתקשות עוד יותר להתארגן, משום שהפרטים הושלמו ברגע האחרון ולא הייתה להן תקופת מעבר. המכה קשה במיוחד בייצוא השירותים מבריטניה, אשר בארבע השנים הראשונות שלאחר המשאל איבד 155 מיליארד דולר מהפוטנציאל שלו. 440 חברות במגזר הפיננסי מעבירות ליבשת חלק מפעילותן ועובדיהן, לצד העברת 900 מיליארד ליש"ט (10%) מנכסי הבנקים הבריטיים.
התאוששות הכלכלה הבריטית לאחר הקורונה והצלחת מבצע החיסונים במדינה מסתירים חלק מן ההשלכות השליליות של הברקזיט. ההשפעה המיידית ביותר היא אובדן חופש התנועה: מוזיקאים ואמנים אחרים מתקשים לעבור בין בריטניה ליבשת, ומעסיקים בריטים בתחום האירוח מתקשים לגייס עובדים אירופים. הברקזיט גם נתן דחיפה לשאיפות העצמאות בסקוטלנד, שם היה רוב גדול בעד ההישארות באיחוד האירופי.
הבעיה הגדולה ביותר היא אירלנד, מדגיש אקונומיסט, שהגבול בינה לבין בריטניה הוא גם היחיד בין האיחוד לבין הממלכה. הכל הסכימו שיצירת גבול פיזי בינה לבין צפון אירלנד תסכן את הסכם השלום השברירי. הפתרון הכושל של תרזה מיי היה השארתה של בריטניה במעטפת המכס ובשוק המשותף של האיחוד עד שיימצא הסדר אחר. בוריס ג'ונסון הבטיח להוציא את בריטניה ממעטפת המכס ומהשוק המשותף, כך שצפון אירלנד תישאר לבדה בשניהם. המשמעות הבלתי-נמנעת הייתה יצירת גבול לצורכי מס בים האירי.
בלתי-נמנעת באותה מידה הייתה התנגדות היוניוניסטים [תומכי האיחוד המלא של אירלנד]. כאשר נפגעה האספקה למרכולים בחודש ינואר, יצאו צעיריהם להפגנות. הנוקשים שבהם דרשו להיפטר מגבול המכס הימי, דרישה בה תומך המנהיג החדש של המפלגה היוניוניסטית, אדווין פוטס. ואפילו אם זה לא יקרה, הפרלמנט האיזורי של צפון אירלנד יוכל לבטל את ההסכם ברוב פשוט בשנת 2024.
המחלוקות על יישום הסכם הפרישה הוחרפו בשל פעולות חד-צדדיות משני עברי התעלה. בריטניה איימה להפר את החוק הבינלאומי, אך ויתרה כדי להגיע להסכמה עם בריסל. האיחוד איים בינואר להשעות את ההסכם כדי למנוע ייצוא של חיסוני קורונה לבריטניה, אך חזר בו מיד. ג'ונסון הפר את ההסכם על-ידי הארכת תקופת המעבר לייבוא סחורות למרכולים; כעת הוא מאיים לנקוט בשבוע הבא את אותו צעד לגבי ייבוא בשר קר. האיחוד מאיים להגיב בצעדים משפטיים ובמכסים.
הסיכוי של מלחמת סחר סביב נקניק עשוי לשמח את התקשורת התומכת בברקזיט, אך הוא אינו מתקבל בברכה במגזר העסקי בצפון אירלנד. הבחירות לפרלמנט המקומי, שיתקיימו בתוך שנה, עשויות להעלות לשלטון את שין פיין – המפלגה הלאומנית שהייתה הזרוע הפוליטית של המחתרת האירית – ובכך להקשות על ביטול ההסכם בנוגע לשני חלקי אירלנד.
פשרה אפשרית היא התחייבות בריטית לקיים את תקנות הבטיחות האירופיות בתחום המזון, מה שיפחית ב-80% את הנטל הביורוקרטי ויתקבל בברכה גם בידי האיחוד האירופי וגם בידי היוניוניסטים באירלנד. אולם, ג'ונסון אינו נלהב מציות לתקינה אירופית כלשהי – עמדה מוזרה, מעיר אקונומיסט, לאור התעקשותו על כך שאין בכוונתו להפחית את הפיקוח על המזון. שכנות אחרות של האיחוד, כמו נורבגיה ושווייץ, מצייתות ברצון לתקינה שלו כדי להוריד את מחסומי הסחר.
טענה סבירה יותר היא, שהסכמה בריטית לציית לכללים האירופיים, תקשה עליה להשיג הסכם סחר חופשי עם ארה"ב, הדורשת גישה קלה יותר לחקלאים שלה. אולם, בפגישתו עם ג'ונסון לפני שבועיים הבטיח הנשיא ג'ו ביידן – הלהוט למנוע בעיות באירלנד ומלחמת סחר בין בריטניה לאיחוד – שהסכם סחר בין שני עברי האוקיינוס האטלנטי לא יפול בשל ציות בריטי לפיקוח האירופי על המזון.
המכשול הגדול ביותר בפני פתרון מעשי הוא חוסר אמון. האירופים סבורים שג'ונסון חתם על ההסכם מתוך כוונה שלא לקיים אותו. ג'ונסון סבור שיש באיחוד מי שרוצים לגרור בחזרה את בריטניה לרגולציה של בריסל. החשש הגדול ביותר בעיני אקונומיסט הוא שלשני הצדדים יש מה להרוויח מהקשחת עמדותיהם: האיחוד יוכיח שהוא עומד על קיום ההסכמים איתו, ג'ונסון יוכיח שהוא ניצב איתן מול שכן בכייני. דיפלומטים בשני הצדדים צופים שהיחסים יורעו – על חשבונה של צפון אירלנד.
