הילדים חייבים להיות במרכזה של מדיניות ממשלת בריטניה ליציאה מן הקורונה. דרישה זו ניצבת בליבו של קמפיין שמנהל העיתון דיילי טלגרף, אשר ביקש מקוראיו לספר כיצד המגיפה השפיעה על הלימודים וההתפחות האינטלקטואלית, הפסיכולוגית והרגשית של ילדיהם. הוא קיבל מאות פניות ופרסם את מקצתן.
ג'וי פרסואד כתבה: "בתי לילי בת ה-11 היא בת יחידה, וכאשר היא מבודדת בבית – זה נורא. היא מאוד חברותית ונדיבה, ומבחינתה הניתוק של הקשרים החברתיים היה הרסני. בית הספר איננו רק מבחנים והצד הלימודי. הוא יותר מזה. הממשלה אכזבה אותי עמוקות. ליבי נשבר למחשבה על ההשלכות ארוכות הטווח. ילדים ייפגעו, וההנחה שילדים מתאוששים במהירות היא מזיקה ומתעלמת מן המציאות".
פרופ' ברברה טורנבול מאוניברסיטת נוטינגהם: "ההשפעה של הקורונה על החינוך והאישיות של ילדי הייתה קשה ואני חוששת שהיא תאריך ימים. הבידוד היה מבחינתם כמו כלא. הם לא יכלו לצאת לשחק, לא היה להם קשר נורמלי עם ילדים אחרים, אף אחד מהפעילויות החברתיות המסייעות להם להתפתח, הם לא ביקרו את סביהם. בני בן השמונה איבד את יכולתו להתבטא כבעבר. המורשת של זה על הילדים תימשך שנים".
סטף ספארק, רואת חשבון, סיפקה דיווח מזעזע במיוחד: "מתיו, בני בן התשע, לא קיבל סיוע כאשר בתי הספר נסגרו. הייתי צריך לשלם תמורת שיעורים פרטיים, כי השיעורים המקוונים לא עבדו איתו. שרלוט, בתי בת ה-12, הייתה חייבת ליצור קשרים חברתיים כי היא מתחילה את התיכון בספטמבר. מתיו נכנס לדיכאון עמוק בסגר הראשון ואמר לי שהוא רוצה להתאבד בגלל שכל כך קשה לו. הוא יושב ובוכה מדי יום. כל מה שהוא רוצה לעשות הוא לשחק פורטנייט, כי זו הדרך היחידה שלו לתקשר עם חברים".
אמה לואיז כתבה: "קספר, בני בן ה-18, איבד את כיתה י"ב החשובה כל כך, ולעולם לא יקבל אותה בחזרה. הוא היה ציר מרכזי במחלקת המוזיקה, שהייתה עבורו כמו משפחה. כל זה נתלש ב-15 החודשים האחרונים. הקש האחרון היה ביטול מסיבת הסיום. הם גם הרסו את השנתיים הראשונות של בני הבכור, ג'יימי, באוניברסיטה. צריך להשקיע הרבה כסף בייעוץ, כדי שהילדים יוכלו לדבר על כל זה".
ריצ'רד וויטיקייס, מנהל תכנות, מספר: "פלורה, בתי בת ה-16, נשלחה לבידוד ארבע פעמים למרות שלא היה לה מגע ישיר עם ילדים חולים. כאשר הייתה בבית הספר, היה עליה לבלות את כל ההפסקות בחוץ והחלונות בכיתה נותרו פתוחים; הצטננויות הפכו לבעיה גדולה יותר מאשר הקורונה. פיבי, בתי בת ה-19, סיימה את השנה הראשונה באוניברסיטה – שלמעשה ירדה לטמיון. אני חושש שהן יחלו בקורונה, אבל יותר חושש לבריאותן הכללית ולבריאותן הנפשית. המערכת צריכה לשים במקום הראשון את הילדים במקום את העובדים ולהפסיק להתייחס לילדים כאל מטרד".
מיכאלה גרטסייד, מנהלת עסק למשאבי אנוש: "אביגיל, בתי בת ה-13, רוצה ללכת לבית הספר. היא אוהבת את בית הספר, אהבה את אומנויות הבמה ואהבה לפגוש חברים. ילדים מתוסכלים כאשר ימי הספורט שלהם מבוטלים וכאשר טקסי הפרסים שלהם הופכים למקוונים, בעוד הם יכולים לראות קהלי ענק באצטדיון וומבלי או בווימבלדון. הם ממלאים את ההוראות, אבל לא מקבלים שוב דבר מן ההטבות".
האמנית אמה לא מסרה את שם משפחתה, ומיד נבין מדוע: "בני בן ה-11 הוא אוטיסטי ודיסלקטי. כאשר בתי הספר נסגרו במארס 2020, הוא אמור היה להישאר בבית הספר בשל מצבו, אבל בית הספר התייחס בעוינות לכך שיגיע ואסר עלי להביא אותו. זה נמשך שבועות ארוכים. לא יכולתי לעבוד והייתי מבודדת לחלוטין מבני משפחה, חברים וסיוע כלשהו. בני שונא את בית הספר והיה לי קשה מאוד לעניין אותו במשהו חינוכי. בית הספר לא נתן לנו תמיכה כלשהי, והוא לא היה יכול אפילו להתחיל את המשימות שקיבל משום שאין לו בבית את הציוד הדרוש".
ג'יימס קליפורד כתב: "בתי הספר ומשרד החינוך אכזבו אותי. דומה שהמצב בלונדון קשה במיוחד. מגוחך בעיני שאחד מילדי נשלח לבידוד ולא האחרים, כאשר כולם הולכים לאותו בית ספר. לילי, בתי בת הארבע, תקועה בבית ורואה אותם יוצאים ונהנים, ולה אסור. הבידוד המיותר הזה מנע מילדי משחקים, ימי ספורט ודברים נוספים".
