התקווה למשחק כדורגל ידידותי בין יריבים התנפצה בדקה ה-89 של ההתמודדות בין אוסטריה לצפון מקדוניה. מרקו ארנוביץ, חלוץ אוסטרי ממוצא סרבי, כבש את השער השלישי לזכות נבחרתו וחגג בצעקות "אני דופק את אמך האלבנית" – בידיעה שצפון מקדוניה היא ביתם של אלבנים רבים.
לא הייתה זו התקרית הראשונה מסוגה בטורניר אירו 2020, מציין אקונומיסט. רוסיה מחתה כאשר שחקני אוקראינה לבשו חולצות ועליהן מפת ארצה הכוללת את חצי-האי קרים, שרוסיה סיפחה ב-2014. מהומות על זכויות להט"בים התחוללו בהונגריה, אחת המארחות. שחקני כמה מן הנבחרות כרעו על ברכיהם לפני המשחקים, כסימן להתנגדותם לגזענות; חלק מן הצופים מחאו כפיים, אחרים שרקו בוז. הפוליטיקה נמצאת בכל מקום בטורניר.
הכדורגל הוא בד ציור שכל אחד יכול לצייר עליו את עמדתו. הסוציאליסטים יכולים להלל ענק בו כמעט כל הכסף הולך לעובדים. תומכי הגלובליזציה יכולים להצביע על כך שאצטדיונים במימון ממשלתי מושכים לצרפת כוכבים מכל העולם. הקפיטליסטים טוענים שהמשחק משגשג הודות לשוק החופשי, בו הכדורגלנים יכולים לשחק בכל מקום והקבוצות יכולות לשלם כמה שהן רוצות. שמרנים מצביעים על המשחק כמעוז האחרון של מדינת הלאום. במקום בו יש תשומת לב יש גם פוליטיקה, והכדורגל הוא גדול מכדי להתעלם ממנו.
הענף תמיד היה פוליטי באירופה. הוא מציע אחדות אירופית בגרסה זוהרת מזו של עורכי הדין והפקידים בבריסל. אופ"א, התאחדות הכדורגל האירופית, הוקמה ב-1954 – אך בעוד השוק האירופי נועד לצמצם את התחרות, אופ"א נועדה לעודד אותה. הרגשות הלאומיים קיבלו עידוד, אך בצורה הרבה פחות קטלנית מאשר בשתי מלחמות העולם. דגלים מונפים, ולפעמים גם מושמעים עלבונות כלפי אימהות אלבניות. כאשר מדובר באינטגרציה אירופית, הכדורגל הוא הביטוי המוחצן לרציונליזם של האיחוד האירופי.
יש לו גם היבטים גלובליים משמעותיים. בשל כללי התנועה החופשית באיחוד האירופי, המדינות לא יכולות להגביל עובדים זרים. שחקנים מקומיים מדרג ב' יכולים להיות מוחלפים בייבוא טוב יותר וזול יותר. חוק בוסמן משנת 1995 קובע, כי שחקן שחוזהו הסתיים יכול לעבור למועדון אחר בלא שמעסיקו החדש יצטרך לשלם. השכר זינק כאשר המועדונים נאבקו על שחקנים. כספי זכויות השידור נשפכו כאשר איכות המשחקים עלתה. בעלים זרים, שנמשכו על-ידי שילוב של יוקרה וכיבוס תדמיתם ולא משיקולי רווחיות, רכשו מועדונים. בעוד אירופה מאבדת את מקומה בזירה העסקית, היא נותרה שליטת הכדורגל העולמי – היבט רב-חשיבות ליבשת הנאבקת במקומה המצטמק בעולם.
אופ"א מנסה ליצור אווירה בלתי פוליטית בטורנירים היוקרתיים שלה, אך בחירת נותני החסות מסכלת מראש אפשרות כזאת. לא הרבה אירופים שמעט על נורד-סטרים 2, צינור גז שנוי במחלוקת מרוסיה לגרמניה – אבל הם מכירים את גזפרום, ענקית הגז הרוסית השותפה בהנחתו, ואשר מעניקה חסות הן לליגת האלופות והן לאירו 2020. בתמורה, מקבלת גזפורם חבילות כרטיסים המאפשרות למנהליה ושותפיה להתרועע עם דוגמניות על כוסות שמפניה. ומה שחשוב יותר: הענקת החסות מזהה את גזפרום עם כדורגל ולא עם מדינה מאפיונרית. אפילו אופ"א מערבת פוליטיקה בכדורגל, תמורת התשלום המתאים.
המדינה בה היבטי הלאומיות הולכים ונעלמים, הכדורגל הוא אמצעי מצוין לשמר אותה. הזהות הבלגית מסתכמת במלך, חוב לאומי ענק ונבחרת כדורגל מצוינת. מסלול העצמאות הקרואטי מתחיל בכדורגלן זבומיניר בודן הבועט בשוטר יוגוסלבי בקטטה על המגרש ב-1990 ומסתיים בכדורגלן דאבור מכסח חלוץ דני באירו 1996, הטורניר הראשון שלה כמדינה עצמאית. כאשר צ'כוסלובקיה זכתה באליפות היבשת ב-1976, היא הייתה עמוסה בשחקנים סלובקים – מה שהיה צעד ראשון לקראת פיצול המדינה. במיטבו, הכדורגל הבינלאומי היא הזירה לחגיגה של לאומיות, מקום בו הפוליטיקה היא קרנבל. אם הכדורגל פונה לצד השלילי שלו, הוא הזירה בה צצים חילוקי דעות פוליטיים במלוא כיעורם – במיוחד אם ארנוביץ נמצא בשטח, מסכם אקונומיסט.
